(כח) וַיִּשְׁמַ֤ע אֱלִיאָב֙ אָחִ֣יו הַגָּד֔וֹל בְּדַבְּר֖וֹ אֶל־הָֽאֲנָשִׁ֑ים וַיִּֽחַר־אַף֩ אֱלִיאָ֨ב בְּדָוִ֜ד וַיֹּ֣אמֶר ׀ לָמָּה־זֶּ֣ה יָרַ֗דְתָּ וְעַל־מִ֨י נָטַ֜שְׁתָּ מְעַ֨ט הַצֹּ֤אן הָהֵ֨נָּה֙ בַּמִּדְבָּ֔ר אֲנִ֧י יָדַ֣עְתִּי אֶת־זְדֹֽנְךָ֗ וְאֵת֙ רֹ֣עַ לְבָבֶ֔ךָ כִּ֗י לְמַ֛עַן רְא֥וֹת הַמִּלְחָמָ֖ה יָרָֽדְתָּ׃ (כט) וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֔ד מֶ֥ה עָשִׂ֖יתִי עָ֑תָּה הֲל֖וֹא דָּבָ֥ר הֽוּא׃ (ל) וַיִּסֹּ֤ב מֵֽאֶצְלוֹ֙ אֶל־מ֣וּל אַחֵ֔ר וַיֹּ֖אמֶר כַּדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וַיְשִׁבֻ֤הוּ הָעָם֙ דָּבָ֔ר כַּדָּבָ֖ר הָֽרִאשֽׁוֹן׃ (לא) וַיִּשָּֽׁמְעוּ֙ הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֣ר דָּוִ֑ד וַיַּגִּ֥דוּ לִפְנֵֽי־שָׁא֖וּל וַיִּקָּחֵֽהוּ׃ (לב) וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ אֶל־שָׁא֔וּל אַל־יִפֹּ֥ל לֵב־אָדָ֖ם עָלָ֑יו עַבְדְּךָ֣ יֵלֵ֔ךְ וְנִלְחַ֖ם עִם־הַפְּלִשְׁתִּ֥י הַזֶּֽה׃ (לג) וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֜וּל אֶל־דָּוִ֗ד לֹ֤א תוּכַל֙ לָלֶ֨כֶת֙ אֶל־הַפְּלִשְׁתִּ֣י הַזֶּ֔ה לְהִלָּחֵ֖ם עִמּ֑וֹ כִּֽי־נַ֣עַר אַ֔תָּה וְה֛וּא אִ֥ישׁ מִלְחָמָ֖ה מִנְּעֻרָֽיו׃ (לד) וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ אֶל־שָׁא֔וּל רֹעֶ֨ה הָיָ֧ה עַבְדְּךָ֛ לְאָבִ֖יו בַּצֹּ֑אן וּבָ֤א הָֽאֲרִי֙ וְאֶת־הַדּ֔וֹב וְנָשָׂ֥א שֶׂ֖ה מֵֽהָעֵֽדֶר׃ (לה) וְיָצָ֧אתִי אַֽחֲרָ֛יו וְהִכִּתִ֖יו וְהִצַּ֣לְתִּי מִפִּ֑יו וַיָּ֣קָם עָלַ֔י וְהֶֽחֱזַ֨קְתִּי֙ בִּזְקָנ֔וֹ וְהִכִּתִ֖יו וַֽהֲמִיתִּֽיו׃ (לו) גַּ֧ם אֶֽת־הָאֲרִ֛י גַּם־הַדֹּ֖ב הִכָּ֣ה עַבְדֶּ֑ךָ וְֽ֠הָיָה הַפְּלִשְׁתִּ֨י הֶֽעָרֵ֤ל הַזֶּה֙ כְּאַחַ֣ד מֵהֶ֔ם כִּ֣י חֵרֵ֔ף מַֽעַרְכֹ֖ת אֱלֹהִ֥ים חַיִּֽים׃
֍ ֍ ֍
(כח) וַיִּשְׁמַע אֱלִיאָב, אָחִיו הַגָּדוֹל של דוד, בְּדַבְּרוֹ אֶל הָאֲנָשִׁים, וַיִּחַר אַף אֱלִיאָב בְּדָוִד, וַיֹּאמֶר לו, לָמָּה זֶּה יָרַדְתָּ אל המערכה מדעת עצמך, וְעַל מִי נָטַשְׁתָּ מְעַט הַצֹּאן הָהֵנָּה בַּמִּדְבָּר, מופקרות ועשויות להינזק, אֲנִי יָדַעְתִּי אֶת זְדֹנְךָ, שמחמת כן ירדת למערכה מרצונך ומדעת עצמך, וְאֵת רֹעַ לְבָבֶךָ, שמחמת כן נטשת את הצאן, כִּי לְמַעַן רְאוֹת הַמִּלְחָמָה יָרָדְתָּ.
(כט) וַיֹּאמֶר לו דָּוִד, אף אם דרכך לכעוס עלי כשאני עושה מעשים, וכי מֶה עָשִׂיתִי עָתָּה, שמחמת כן אתה כועס עלי, הֲלוֹא דָּבָר הוּא – הרי רק דיברתי דיבורים בלבד, ולא עשיתי מעשה אשר יעורר את כעסך.
(ל) וכיון שרצה דוד להלחם בגלית, אך התבייש לומר זאת בעצמו לשאול המלך, פן ייראה כמתהדר בפניו, היתה כוונתו בדיבוריו עם האנשים לגרום שיתפרסמו דבריו ויגיעו עד שאול המלך. אך לאחר שאחיו אליאב זלזל בו חשש שלא יעבירו האנשים את דבריו הלאה (אלשיך), ולכן וַיִּסֹּב מֵאֶצְלוֹ אֶל מוּל אדם אַחֵר, וַיֹּאמֶר דוד כַּדָּבָר הַזֶּה – כפי שאמר בתחילה, שהשכר האמיתי של המנצח את גלית הוא בכך שיקנא לכבוד ה' ועמו, ולא לשם השכר הגשמי, וַיְשִׁבֻהוּ הָעָם דָּבָר כַּדָּבָר הָרִאשׁוֹן.
(לא) ועל ידי זה, וַיִּשָּׁמְעוּ בכל העם הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר דָּוִד, וַיַּגִּדוּ זאת לִפְנֵי שָׁאוּל, וַיִּקָּחֵהוּ.
(לב) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל, אַל יִפֹּל לֵב אָדָם עָלָיו – אין ראוי שלב של בן אדם יפול ממדרגתו מחמת גלית, כי אף שמצד החומריות הוא רב כח, אבל מצד הצורה הפנימית שבלב אינו נחשב למאומה, ועל כן, עַבְדְּךָ יֵלֵךְ וְנִלְחַם עִם הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה, כיון שמצד הצורה הפנימית והחוזק הנפשי, אני חזק ממנו.
(לג) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד, לֹא תוּכַל לָלֶכֶת אֶל הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה לְהִלָּחֵם עִמּוֹ, בין מצדך, כִּי נַעַר אַתָּה, ובין מצדו, וְהוּא אִישׁ מִלְחָמָה מִנְּעֻרָיו.
(לד) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל, כבר אירע לי שניצחתי את החזקים ממני, כי רֹעֶה הָיָה עַבְדְּךָ לְאָבִיו בַּצֹּאן, וּבָא הָאֲרִי וְאֶת הַדּוֹב – באו ארי ודוב יחד, וְנָשָׂא שֶׂה מֵהָעֵדֶר.
(לה) וְיָצָאתִי אַחֲרָיו, וְהִכִּתִיו, וְהִצַּלְתִּי מִפִּיו את השה, וַיָּקָם עָלַי, ונלחמתי בו בלא חרב ובלא חנית, וְהֶחֱזַקְתִּי בִּזְקָנוֹ, וְהִכִּתִיו וַהֲמִיתִּיו.
(לו) גַּם אֶת הָאֲרִי, גַּם הַדֹּב הִכָּה עַבְדֶּךָ, אף על פי שהיו שנים יחד, וְהָיָה הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כְּאַחַד מֵהֶם, וכל שכן שאנצח אותו כאשר בוא לבדו, ואף שהאדם מסוכן יותר מהחיה, מחמת שכלו, הרי גלית ירד ממדרגת 'אדם' למדרגת 'חיה', כִּי חֵרֵף מַעַרְכֹת אֱלֹהִים חַיִּים, ומעתה אינו אלא כאחת מחיות השדה, שאוכל להתגבר עליו ולנצחו.
