(לז) וַיֹּאמֶר֮ דָּוִד֒ ה֗' אֲשֶׁ֨ר הִצִּלַ֜נִי מִיַּ֤ד הָֽאֲרִי֙ וּמִיַּ֣ד הַדֹּ֔ב ה֣וּא יַצִּילֵ֔נִי מִיַּ֥ד הַפְּלִשְׁתִּ֖י הַזֶּ֑ה וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֤וּל אֶל־דָּוִד֙ לֵ֔ךְ וַֽה֖' יִֽהְיֶ֥ה עִמָּֽךְ׃ (לח) וַיַּלְבֵּ֨שׁ שָׁא֤וּל אֶת־דָּוִד֙ מַדָּ֔יו וְנָתַ֛ן ק֥וֹבַע נְחֹ֖שֶׁת עַל־רֹאשׁ֑וֹ וַיַּלְבֵּ֥שׁ אֹת֖וֹ שִׁרְיֽוֹן׃ (לט) וַיַּחְגֹּ֣ר דָּוִ֣ד אֶת־חַ֠רְבּוֹ מֵעַ֨ל לְמַדָּ֜יו וַיֹּ֣אֶל לָלֶכֶת֮ כִּ֣י לֹֽא־נִסָּה֒ וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד אֶל־שָׁא֗וּל לֹ֥א אוּכַ֛ל לָלֶ֥כֶת בָּאֵ֖לֶּה כִּ֣י לֹ֣א נִסִּ֑יתִי וַיְסִרֵ֥ם דָּוִ֖ד מֵֽעָלָֽיו׃ (מ) וַיִּקַּ֨ח מַקְל֜וֹ בְּיָד֗וֹ וַיִּבְחַר־ל֣וֹ חֲמִשָּׁ֣ה חַלֻּקֵֽי־אֲבָנִ֣ים ׀ מִן־הַנַּ֡חַל וַיָּ֣שֶׂם אֹ֠תָם בִּכְלִ֨י הָֽרֹעִ֧ים אֲשֶׁר־ל֛וֹ וּבַיַּלְק֖וּט וְקַלְע֣וֹ בְיָד֑וֹ וַיִּגַּ֖שׁ אֶל־הַפְּלִשְׁתִּֽי׃ (מא) וַיֵּ֨לֶךְ֙ הַפְּלִשְׁתִּ֔י הֹלֵ֥ךְ וְקָרֵ֖ב אֶל־דָּוִ֑ד וְהָאִ֛ישׁ נֹשֵׂ֥א הַצִּנָּ֖ה לְפָנָֽיו׃ (מב) וַיַּבֵּ֧ט הַפְּלִשְׁתִּ֛י וַיִּרְאֶ֥ה אֶת־דָּוִ֖ד וַיִּבְזֵ֑הוּ כִּֽי־הָיָ֣ה נַ֔עַר וְאַדְמֹנִ֖י עִם־יְפֵ֥ה מַרְאֶֽה׃
֍ ֍ ֍
(לז) וַיֹּאמֶר דָּוִד, אף לולא כוחי הטבעי, הרי ה' אֲשֶׁר הִצִּלַנִי בהשגחתו מִיַּד הָאֲרִי וּמִיַּד הַדֹּב, הוּא יַצִּילֵנִי אף בדרך נס מִיַּד הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד, לֵךְ, וַה' יִהְיֶה עִמָּךְ.
(לח) וכיון שחשב שאול שילחם דוד בגלית כדרך הלוחמים בקרב, וַיַּלְבֵּשׁ שָׁאוּל אֶת דָּוִד מַדָּיו, וְנָתַן קוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל רֹאשׁוֹ, וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ שִׁרְיוֹן, המכסה את הגוף.
(לט) וַיַּחְגֹּר דָּוִד אֶת חַרְבּוֹ מֵעַל לְמַדָּיו, וַיֹּאֶל לָלֶכֶת – התרצה ללכת בבגדים אלו, כִּי לֹא נִסָּה מעולם ללכת בהם, וחשב שיוכל להלך עמהם בקלות. אך לאחר שהתחיל ללכת, וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל, לֹא אוּכַל לָלֶכֶת בָּאֵלֶּה – במדים אלו, כִּי לֹא נִסִּיתִי – לא הורגלתי בהם, וַיְסִרֵם דָּוִד מֵעָלָיו.
(מ) וַיִּקַּח דוד את מַקְלוֹ בְּיָדוֹ, כדי להטעות את גלית, שלא ידע שהוא מתכוון להכות בו בקלע (אלשיך), וַיִּבְחַר לוֹ חֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי אֲבָנִים – אבנים חלקות מִן הַנַּחַל, וַיָּשֶׂם אֹתָם בִּכְלִי הָרֹעִים אֲשֶׁר לוֹ, המיוחד לאבנים אלו, וּבַיַּלְקוּט – ואת הכלי עם האבנים החביא בילקוט הרועים, כדי שלא יבחין גלית שיש בידו אבנים, וישמר מפניו (אלשיך), וְקַלְעוֹ המיוחד לקליעת אבנים למרחק בְיָדוֹ, וַיִּגַּשׁ אֶל הַפְּלִשְׁתִּי.
(מא) וַיֵּלֶךְ הַפְּלִשְׁתִּי, ומחמת כובד מדיו שהיו כולם מתכת, היה מהלך באיטיות, הֹלֵךְ וְקָרֵב אֶל דָּוִד, וְהָאִישׁ נֹשֵׂא הַצִּנָּה – המגן, הולך לְפָנָיו.
(מב) וַיַּבֵּט הַפְּלִשְׁתִּי, וַיִּרְאֶה אֶת דָּוִד, וַיִּבְזֵהוּ, כִּי הָיָה נַעַר וְאַדְמֹנִי עִם יְפֵה מַרְאֶה, כלומר, מתוך שנראה נער ויפה מראה ניכר שלא ניסה מעולם להלחם בקרב, וחשב גלית שרק מפאת היותו אדמוני נשאו ליבו אל אשר למעלה מטבעו ויכולתו.
