(ז) וַֽתַּעֲנֶ֛ינָה הַנָּשִׁ֥ים הַֽמְשַׂחֲק֖וֹת וַתֹּאמַ֑רְןָ הִכָּ֤ה שָׁאוּל֙ בַּֽאֲלָפָ֔ו וְדָוִ֖ד בְּרִבְבֹתָֽיו׃ (ח) וַיִּ֨חַר לְשָׁא֜וּל מְאֹ֗ד וַיֵּ֤רַע בְּעֵינָיו֙ הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה וַיֹּ֗אמֶר נָֽתְנ֤וּ לְדָוִד֙ רְבָב֔וֹת וְלִ֥י נָֽתְנ֖וּ הָֽאֲלָפִ֑ים וְע֥וֹד ל֖וֹ אַ֥ךְ הַמְּלוּכָֽה׃ (ט) וַיְהִ֥י שָׁא֖וּל עוֹיֵ֣ן אֶת־דָּוִ֑ד מֵֽהַיּ֥וֹם הַה֖וּא וָהָֽלְאָה׃ (י) וַיְהִ֣י מִֽמָּחֳרָ֗ת וַתִּצְלַ֣ח רוּחַ֩ אֱלֹהִ֨ים ׀ רָעָ֤ה ׀ אֶל־שָׁאוּל֙ וַיִּתְנַבֵּ֣א בְתוֹךְ־הַבַּ֔יִת וְדָוִ֛ד מְנַגֵּ֥ן בְּיָד֖וֹ כְּי֣וֹם ׀ בְּי֑וֹם וְהַֽחֲנִ֖ית בְּיַד־שָׁאֽוּל׃ (יא) וַיָּ֤טֶל שָׁאוּל֙ אֶֽת־הַחֲנִ֔ית וַיֹּ֕אמֶר אַכֶּ֥ה בְדָוִ֖ד וּבַקִּ֑יר וַיִּסֹּ֥ב דָּוִ֛ד מִפָּנָ֖יו פַּֽעֲמָֽיִם׃ (יב) וַיִּרָ֥א שָׁא֖וּל מִלִּפְנֵ֣י דָוִ֑ד כִּֽי־הָיָ֤ה ה֙' עִמּ֔וֹ וּמֵעִ֥ם שָׁא֖וּל סָֽר׃ (יג) וַיְסִרֵ֤הוּ שָׁאוּל֙ מֵֽעִמּ֔וֹ וַיְשִׂמֵ֥הוּ ל֖וֹ שַׂר־אָ֑לֶף וַיֵּצֵ֥א וַיָּבֹ֖א לִפְנֵ֥י הָעָֽם׃
֍ ֍ ֍
(ז) וַתַּעֲנֶינָה הַנָּשִׁים הַמְשַׂחֲקוֹת – המדברות דיבורי שחוק, המשתמעים לשתי פנים, וַתֹּאמַרְןָ, 'הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו', והן לא התכוונו לזלזל בשאול, אלא אדרבה, לומר שגדול כח שאול שניצח את הפלישתים כשהיו עמו רק אלפים מישראל [כפי שסופר לעיל, במלחמה הראשונה שנלחם שאול בפלישתים], יותר מכח דוד שניצח כשהיו עמו רבבות מישראל. אבל שאול הבין את הדברים כפשוטם, שעמו יש רק אלפים, ועם דוד יש רבבות [-עשרות אלפים].
(ח) וַיִּחַר לְשָׁאוּל מְאֹד, וַיֵּרַע בְּעֵינָיו הַדָּבָר הַזֶּה, וַיֹּאמֶר, נָתְנוּ לְדָוִד רְבָבוֹת, וְלִי נָתְנוּ רק הָאֲלָפִים, וכיון שלב העם נוטה אחריו, וְעוֹד לוֹ אַךְ הַמְּלוּכָה – אינו חסר אלא שימליכוהו בפועל.
(ט) וַיְהִי שָׁאוּל עוֹיֵן אֶת דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָהָלְאָה, שנתן בליבו ענייניו של דוד, בחושבו שהוא האיש שעליו אמר שמואל 'קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום, ונתנה לרעך הטוב ממך', ומחמת כן חשב עליו מחשבות רעות להורגו.
(י) וַיְהִי מִמָּחֳרָת, וַתִּצְלַח רוּחַ אֱלֹהִים רָעָה אֶל שָׁאוּל, וַיִּתְנַבֵּא בְתוֹךְ הַבַּיִת – דיבר דרך שטות, כאומר דברי נביאות, שדוד עתיד ליטול ממנו את מלכותו, וְדָוִד מְנַגֵּן בְּיָדוֹ כְּיוֹם בְּיוֹם, וְהַחֲנִית בְּיַד שָׁאוּל.
(יא) וַיָּטֶל שָׁאוּל אֶת הַחֲנִית, כאילו עושה כן בלא כוונה, וַיֹּאמֶר בליבו, אַכֶּה בְדָוִד וּבַקִּיר – אכה בחנית אנה ואנה, כאילו בשוגג, פעם אחת בקיר ופעם אחת בדוד, וימות, ואף שדוד לא השגיח בכך כלל, והיו עיניו בכינור שבידו, וַיִּסֹּב דָּוִד מִפָּנָיו פַּעֲמָיִם, בהשגחת ה' עליו, ולא נפגע מהחנית כלל.
(יב) וַיִּרָא שָׁאוּל מִלִּפְנֵי דָוִד, כִּי הָיָה ה' עִמּוֹ, וראה שהשגחת ה' שורה על דוד, וּמֵעִם שָׁאוּל סָר ה'.
(יג) וַיְסִרֵהוּ שָׁאוּל מֵעִמּוֹ, כדי להשפילו, שלא יהיה עוד יוצא ובא בבית המלך, וַיְשִׂמֵהוּ לוֹ רק שַׂר אָלֶף, שאינו חשוב כל כך, אך לא הועיל לו הדבר, כיון שהעם לא עשו דבר ללא דוד, וַיֵּצֵא וַיָּבֹא דוד תמיד לִפְנֵי הָעָם.
