(יד) וַיְהִ֥י דָוִ֛ד לְכָל־דְּרָכָ֖ו מַשְׂכִּ֑יל וַֽה֖' עִמּֽוֹ׃ (טו) וַיַּ֣רְא שָׁא֔וּל אֲשֶׁר־ה֖וּא מַשְׂכִּ֣יל מְאֹ֑ד וַיָּ֖גָר מִפָּנָֽיו׃ (טז) וְכָל־יִשְׂרָאֵל֙ וִֽיהוּדָ֔ה אֹהֵ֖ב אֶת־דָּוִ֑ד כִּי־ה֛וּא יוֹצֵ֥א וָבָ֖א לִפְנֵיהֶֽם׃ (יז) וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֜וּל אֶל־דָּוִ֗ד הִנֵּה֩ בִתִּ֨י הַגְּדוֹלָ֤ה מֵרַב֙ אֹתָהּ֙ אֶתֶּן־לְךָ֣ לְאִשָּׁ֔ה אַ֚ךְ הֱיֵה־לִ֣י לְבֶן־חַ֔יִל וְהִלָּחֵ֖ם מִלְחֲמ֣וֹת ה֑' וְשָׁא֣וּל אָמַ֗ר אַל־תְּהִ֤י יָדִי֙ בּ֔וֹ וּתְהִי־ב֖וֹ יַד־פְּלִשְׁתִּֽים׃ (יח) וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד אֶל־שָׁא֗וּל מִ֤י אָֽנֹכִי֙ וּמִ֣י חַיַּ֔י מִשְׁפַּ֥חַת אָבִ֖י בְּיִשְׂרָאֵ֑ל כִּֽי־אֶהְיֶ֥ה חָתָ֖ן לַמֶּֽלֶךְ׃ (יט) וַיְהִ֗י בְּעֵ֥ת תֵּ֛ת אֶת־מֵרַ֥ב בַּת־שָׁא֖וּל לְדָוִ֑ד וְהִ֧יא נִתְּנָ֛ה לְעַדְרִיאֵ֥ל הַמְּחֹֽלָתִ֖י לְאִשָּֽׁה׃ (כ) וַתֶּֽאֱהַ֛ב מִיכַ֥ל בַּת־שָׁא֖וּל אֶת־דָּוִ֑ד וַיַּגִּ֣דוּ לְשָׁא֔וּל וַיִּשַׁ֥ר הַדָּבָ֖ר בְּעֵינָֽיו׃ (כא) וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֜וּל אֶתְּנֶ֤נָּה לּוֹ֙ וּתְהִי־ל֣וֹ לְמוֹקֵ֔שׁ וּתְהִי־ב֖וֹ יַד־פְּלִשְׁתִּ֑ים וַיֹּ֤אמֶר שָׁאוּל֙ אֶל־דָּוִ֔ד בִּשְׁתַּ֛יִם תִּתְחַתֵּ֥ן בִּ֖י הַיּֽוֹם׃
֍ ֍ ֍
(יד) וַיְהִי דָוִד לְכָל דְּרָכָו מַשְׂכִּיל, וַה' היה עִמּוֹ.
(טו) וַיַּרְא שָׁאוּל אֲשֶׁר הוּא מַשְׂכִּיל מְאֹד, באופן מופלג ביותר, עד שאינו יכול לעשות לו דבר, וַיָּגָר [-ויפחד] מִפָּנָיו.
(טז) וְכָל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה אֹהֵב אֶת דָּוִד, כִּי הוּא יוֹצֵא וָבָא לִפְנֵיהֶם, ואף מחמת כן לא היה שאול יכול לעשות לו מאומה, וגדלה קנאתו ואיבתו לדוד.
(יז) ועתה חשב שאול מחשבה אחרת כיצד להרוג את דוד, וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד, הגם שהבטחתי שאתן לך את בתי לאשה, הרי יכול אני לתת לך את בתי הקטנה, מיכל, ותצטרך להמתין עד שתינשא בתי הגדולה, מירב, אבל אני לא אעשה כן, אלא הִנֵּה בִתִּי הַגְּדוֹלָה מֵרַב, אֹתָהּ אֶתֶּן לְךָ לְאִשָּׁה, שזה יותר ממה שהתחייבתי, אַךְ תמורת זאת הֱיֵה לִי לְבֶן חַיִל, וְהִלָּחֵם מִלְחֲמוֹת ה', וְשָׁאוּל אָמַר בליבו, אַל תְּהִי יָדִי בּוֹ להורגו, וּתְהִי בוֹ יַד פְּלִשְׁתִּים, שעל ידי המלחמות הרבות, יהרג באחת מהן.
(יח) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל, מִי אָנֹכִי וּמִי חַיַּי – מה חשיבותי, ומה חשיבות מִשְׁפַּחַת אָבִי בְּיִשְׂרָאֵל, כִּי אֶהְיֶה ראוי להיות חָתָן לַמֶּלֶךְ.
(יט) וַיְהִי בְּעֵת תֵּת אֶת מֵרַב בַּת שָׁאוּל לְדָוִד – באותו זמן שדיבר שאול עם דוד לתת לו את בתו מירב, וְהִיא נִתְּנָה לְעַדְרִיאֵל הַמְּחֹלָתִי לְאִשָּׁה, כי היתה גדולה, וקיבלה בעצמה קידושין מעדריאל המחולתי, שלא בידיעת שאול אביה.
(כ) וַתֶּאֱהַב מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֶת דָּוִד, וַיַּגִּדוּ זאת לְשָׁאוּל, וַיִּשַׁר הַדָּבָר בְּעֵינָיו, כי חשב שעל ידי זה תהיה בו יד פלישתים, וכמו שיבואר.
(כא) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל בליבו, אֶתְּנֶנָּה לּוֹ לאשה, וּתְהִי לוֹ לְמוֹקֵשׁ, כי ימסור עצמו לסכנה מחמת אהבתו, וּתְהִי בוֹ יַד פְּלִשְׁתִּים. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד, בִּשְׁתַּיִם תִּתְחַתֵּן בִּי הַיּוֹם – מצד שתי בנותי אתה ראוי להיות חתני, כי מרצוני הייתי נותן לך כל אחת מהן שתבחר, וכוונתו היתה להתנצל כי מה שהתקדשה מירב לעדריאל, היה זה שלא מדעתו. אבל דוד לא האמין לדברי שאול הללו.
