(כב) וַיְצַ֨ו שָׁא֜וּל אֶת־עֲבָדָ֗ו דַּבְּר֨וּ אֶל־דָּוִ֤ד בַּלָּט֙ לֵאמֹ֔ר הִנֵּ֨ה חָפֵ֤ץ בְּךָ֙ הַמֶּ֔לֶךְ וְכָל־עֲבָדָ֖יו אֲהֵב֑וּךָ וְעַתָּ֖ה הִתְחַתֵּ֥ן בַּמֶּֽלֶךְ׃ (כג) וַֽיְדַבְּר֞וּ עַבְדֵ֤י שָׁאוּל֙ בְּאָזְנֵ֣י דָוִ֔ד אֶת־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֗ד הַֽנְקַלָּ֤ה בְעֵֽינֵיכֶם֙ הִתְחַתֵּ֣ן בַּמֶּ֔לֶךְ וְאָֽנֹכִ֖י אִֽישׁ־רָ֥שׁ וְנִקְלֶֽה׃ (כד) וַיַּגִּ֜דוּ עַבְדֵ֥י שָׁא֛וּל ל֖וֹ לֵאמֹ֑ר כַּדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה דִּבֶּ֥ר דָּוִֽד׃ (כה) וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֜וּל כֹּֽה־תֹאמְר֣וּ לְדָוִ֗ד אֵֽין־חֵ֤פֶץ לַמֶּ֨לֶךְ֙ בְּמֹ֔הַר כִּ֗י בְּמֵאָה֙ עָרְל֣וֹת פְּלִשְׁתִּ֔ים לְהִנָּקֵ֖ם בְּאֹֽיְבֵ֣י הַמֶּ֑לֶךְ וְשָׁא֣וּל חָשַׁ֔ב לְהַפִּ֥יל אֶת־דָּוִ֖ד בְּיַד־פְּלִשְׁתִּֽים׃ (כו) וַיַּגִּ֨דוּ עֲבָדָ֤יו לְדָוִד֙ אֶת־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וַיִּשַׁ֤ר הַדָּבָר֙ בְּעֵינֵ֣י דָוִ֔ד לְהִתְחַתֵּ֖ן בַּמֶּ֑לֶךְ וְלֹ֥א מָֽלְא֖וּ הַיָּמִֽים׃ (כז) וַיָּ֨קָם דָּוִ֜ד וַיֵּ֣לֶךְ ׀ ה֣וּא וַֽאֲנָשָׁ֗יו וַיַּ֣ךְ בַּפְּלִשְׁתִּים֮ מָאתַ֣יִם אִישׁ֒ וַיָּבֵ֤א דָוִד֙ אֶת־עָרְלֹ֣תֵיהֶ֔ם וַיְמַלְא֣וּם לַמֶּ֔לֶךְ לְהִתְחַתֵּ֖ן בַּמֶּ֑לֶךְ וַיִּתֶּן־ל֥וֹ שָׁא֛וּל אֶת־מִיכַ֥ל בִּתּ֖וֹ לְאִשָּֽׁה׃ (כח) וַיַּ֤רְא שָׁאוּל֙ וַיֵּ֔דַע כִּ֥י ה֖' עִם־דָּוִ֑ד וּמִיכַ֥ל בַּת־שָׁא֖וּל אֲהֵבַֽתְהוּ׃
֍ ֍ ֍
(כב) וַיְצַו שָׁאוּל אֶת עֲבָדָו, דַּבְּרוּ אֶל דָּוִד בַּלָּט [-בסתר] לֵאמֹר, הִנֵּה חָפֵץ בְּךָ הַמֶּלֶךְ, ומה שהתקדשה מירב לעדריאל היה שלא מדעתו, וְכָל עֲבָדָיו אֲהֵבוּךָ, ואף הם לא גרמו לכך, אלא מירב עצמה קיבלה קידושין ממנו, וְעַתָּה, שמיכל אוהבת אותך, הִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ.
(כג) וַיְדַבְּרוּ עַבְדֵי שָׁאוּל בְּאָזְנֵי דָוִד אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיֹּאמֶר אליהם דָּוִד, הַנְקַלָּה – וכי דבר קל הוא בְעֵינֵיכֶם הִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ, וְאָנֹכִי אִישׁ רָשׁ וְנִקְלֶה [ואף שהבטיח לו שאול עושר גדול בהכותו את גלית, כאשר ויתר לו דוד על קדושי מירב, ויתר גם על העושר הרב, ולכן אמר עתה שהוא 'איש רש'].
(כד) וַיַּגִּדוּ עַבְדֵי שָׁאוּל לוֹ לֵאמֹר, כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר דָּוִד.
(כה) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל, כֹּה תֹאמְרוּ לְדָוִד, אֵין חֵפֶץ לַמֶּלֶךְ בְּמֹהַר שתתן עבור קידושי מיכל, כִּי בְּמֵאָה עָרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים, לְהִנָּקֵם בְּאֹיְבֵי הַמֶּלֶךְ. וְשָׁאוּל חָשַׁב על ידי זה לְהַפִּיל אֶת דָּוִד בְּיַד פְּלִשְׁתִּים, כי אף שדוד נלחם תמיד בפלישתים, היה זה בדרך מלחמה, ובמלחמה אין דרך לנקום באדם מסוים. אבל עתה שיעשה להם דבר זה דרך בזיון, אין זה מדרכי המלחמה, ומחמת כן ישטמוהו ויתנכלו אליו להמיתו.
(כו) וַיַּגִּדוּ עֲבָדָיו לְדָוִד אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, ואף שלא ישר הדבר בעיניו מצד הפעולה עצמה, כי אין זו דרך המלחמה, וַיִּשַׁר הַדָּבָר בְּעֵינֵי דָוִד לעשות כן מצד התכלית, כדי לְהִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ, וְלֹא מָלְאוּ הַיָּמִים – עדיין לא הסתיימו הימים שקצב לו שאול שיעשה זאת.
(כז) וַיָּקָם דָּוִד, וַיֵּלֶךְ הוּא וַאֲנָשָׁיו, וַיַּךְ בַּפְּלִשְׁתִּים מָאתַיִם אִישׁ, ולא רק מאה כפי שציוהו שאול, וַיָּבֵא דָוִד אֶת עָרְלֹתֵיהֶם, וַיְמַלְאוּם לַמֶּלֶךְ לְהִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ, וַיִּתֶּן לוֹ שָׁאוּל אֶת מִיכַל בִּתּוֹ לְאִשָּׁה.
(כח) וַיַּרְא שָׁאוּל שגם תחבולה זו לא הזיקה לדוד כלל, וַיֵּדַע כִּי ה' עִם דָּוִד, וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל אֲהֵבַתְהוּ, ואף דבר זה יסייע בידו להגיע למלוכה.
