(כט) וַיֹּ֣אסֶף שָׁא֗וּל לֵרֹ֛א מִפְּנֵ֥י דָוִ֖ד ע֑וֹד וַיְהִ֥י שָׁא֛וּל אֹיֵ֥ב אֶת־דָּוִ֖ד כָּל־הַיָּמִֽים׃ (ל) וַיֵּֽצְא֖וּ שָׂרֵ֣י פְלִשְׁתִּ֑ים וַיְהִ֣י ׀ מִדֵּ֣י צֵאתָ֗ם שָׂכַ֤ל דָּוִד֙ מִכֹּל֙ עַבְדֵ֣י שָׁא֔וּל וַיִּיקַ֥ר שְׁמ֖וֹ מְאֹֽד׃
(א) וַיְדַבֵּ֣ר שָׁא֗וּל אֶל־יֽוֹנָתָ֤ן בְּנוֹ֙ וְאֶל־כָּל־עֲבָדָ֔יו לְהָמִ֖ית אֶת־דָּוִ֑ד וִיהֽוֹנָתָן֙ בֶּן־שָׁא֔וּל חָפֵ֥ץ בְּדָוִ֖ד מְאֹֽד׃ (ב) וַיַּגֵּ֤ד יְהֽוֹנָתָן֙ לְדָוִ֣ד לֵאמֹ֔ר מְבַקֵּ֛שׁ שָׁא֥וּל אָבִ֖י לַֽהֲמִיתֶ֑ךָ וְעַתָּה֙ הִשָּֽׁמֶר־נָ֣א בַבֹּ֔קֶר וְיָֽשַׁבְתָּ֥ בַסֵּ֖תֶר וְנַחְבֵּֽאתָ׃ (ג) וַֽאֲנִ֨י אֵצֵ֜א וְעָֽמַדְתִּ֣י לְיַד־אָבִ֗י בַּשָּׂדֶה֙ אֲשֶׁ֣ר אַתָּ֣ה שָׁ֔ם וַֽאֲנִ֕י אֲדַבֵּ֥ר בְּךָ֖ אֶל־אָבִ֑י וְרָאִ֥יתִי מָ֖ה וְהִגַּ֥דְתִּי לָֽךְ׃ (ד) וַיְדַבֵּ֨ר יְהֽוֹנָתָ֤ן בְּדָוִד֙ ט֔וֹב אֶל־שָׁא֖וּל אָבִ֑יו וַיֹּ֣אמֶר אֵ֠לָיו אַל־יֶֽחֱטָ֨א הַמֶּ֜לֶךְ בְּעַבְדּ֣וֹ בְדָוִ֗ד כִּ֣י ל֤וֹא חָטָא֙ לָ֔ךְ וְכִ֥י מַֽעֲשָׂ֖יו טוֹב־לְךָ֥ מְאֹֽד׃ (ה) וַיָּשֶׂם֩ אֶת־נַפְשׁ֨וֹ בְכַפּ֜וֹ וַיַּ֣ךְ אֶת־הַפְּלִשְׁתִּ֗י וַיַּ֨עַשׂ ה֜' תְּשׁוּעָ֤ה גְדוֹלָה֙ לְכָל־יִשְׂרָאֵ֔ל רָאִ֖יתָ וַתִּשְׂמָ֑ח וְלָ֤מָּה תֶֽחֱטָא֙ בְּדָ֣ם נָקִ֔י לְהָמִ֥ית אֶת־דָּוִ֖ד חִנָּֽם׃ (ו) וַיִּשְׁמַ֥ע שָׁא֖וּל בְּק֣וֹל יְהֽוֹנָתָ֑ן וַיִּשָּׁבַ֣ע שָׁא֔וּל חַי־ה֖' אִם־יוּמָֽת׃ (ז) וַיִּקְרָ֤א יְהֽוֹנָתָן֙ לְדָוִ֔ד וַיַּגֶּד־לוֹ֙ יְה֣וֹנָתָ֔ן אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַיָּבֵ֨א יְהֽוֹנָתָ֤ן אֶת־דָּוִד֙ אֶל־שָׁא֔וּל וַיְהִ֥י לְפָנָ֖יו כְּאֶתְמ֥וֹל שִׁלְשֽׁוֹם׃
֍ ֍ ֍
(כט) וַיֹּאסֶף שָׁאוּל לֵרֹא מִפְּנֵי דָוִד עוֹד, וַיְהִי שָׁאוּל אֹיֵב אֶת דָּוִד כָּל הַיָּמִים.
(ל) וַיֵּצְאוּ שָׂרֵי פְלִשְׁתִּים להלחם בדוד על כך שביזה אותם, כפי שחשב שאול שיקרה, אבל דוד לא חשש מהם, וַיְהִי מִדֵּי צֵאתָם שָׂכַל – השכיל דָּוִד במלחמתו יותר מִכֹּל עַבְדֵי שָׁאוּל, ובמקום שינוצח על ידי פלישתים כפי שרצה שאול, אדרבה, וַיִּיקַר שְׁמוֹ מְאֹד.
(א) אחרי שראה שאול שאינו יכול לגרום למיתתו של דוד בדרך עקיפה, וַיְדַבֵּר שָׁאוּל אֶל יוֹנָתָן בְּנוֹ וְאֶל כָּל עֲבָדָיו בפירוש שרצונו לְהָמִית אֶת דָּוִד, וִיהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל חָפֵץ בְּדָוִד מְאֹד.
(ב) וַיַּגֵּד יְהוֹנָתָן לְדָוִד לֵאמֹר, מְבַקֵּשׁ שָׁאוּל אָבִי לַהֲמִיתֶךָ, וְעַתָּה הִשָּׁמֶר נָא בַבֹּקֶר, כי רצונו להרוג אותך בבוקר בעודך ישן על מיטתך, ללא כלי מלחמה, וְיָשַׁבְתָּ בַסֵּתֶר, וְנַחְבֵּאתָ.
(ג) וַאֲנִי אֵצֵא, וְעָמַדְתִּי לְיַד אָבִי בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם, וַאֲנִי אֲדַבֵּר בְּךָ אֶל אָבִי, וְרָאִיתִי מָה – אראה מה יאמר, וְהִגַּדְתִּי לָךְ.
(ד) וַיְדַבֵּר יְהוֹנָתָן בְּדָוִד טוֹב – דברים טובים אֶל שָׁאוּל אָבִיו, וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אַל יֶחֱטָא הַמֶּלֶךְ בְּעַבְדּוֹ בְדָוִד, כִּי לוֹא חָטָא לָךְ, וְכִי מַעֲשָׂיו, אפילו שיש בהם סכנה לעצמו, שנלחם בחירוף נפש, הרי זה טוֹב לְךָ מְאֹד, שעושה את כל מלחמותיך.
(ה) וַיָּשֶׂם דוד אֶת נַפְשׁוֹ בְכַפּוֹ, וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי, וַיַּעַשׂ ה' תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה לְכָל יִשְׂרָאֵל, והרי באותו זמן רָאִיתָ וַתִּשְׂמָח, וְלָמָּה תֶחֱטָא בְּדָם נָקִי לְהָמִית אֶת דָּוִד חִנָּם.
(ו) וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל בְּקוֹל יְהוֹנָתָן, וַיִּשָּׁבַע שָׁאוּל, חַי ה' אִם יוּמָת.
(ז) וַיִּקְרָא יְהוֹנָתָן לְדָוִד, וַיַּגֶּד לוֹ יְהוֹנָתָן אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, שנשבע שאול שלא יהרוג את דוד, וַיָּבֵא יְהוֹנָתָן אֶת דָּוִד אֶל שָׁאוּל, וַיְהִי לְפָנָיו כְּאֶתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם, ולא חשב להמיתו.
