(ח) וַתּ֥וֹסֶף הַמִּלְחָמָ֖ה לִֽהְי֑וֹת וַיֵּצֵ֨א דָוִ֜ד וַיִּלָּ֣חֶם בַּפְּלִשְׁתִּ֗ים וַיַּ֤ךְ בָּהֶם֙ מַכָּ֣ה גְדוֹלָ֔ה וַיָּנֻ֖סוּ מִפָּנָֽיו׃ (ט) וַתְּהִי֩ ר֨וּחַ ה֤' ׀ רָעָה֙ אֶל־שָׁא֔וּל וְהוּא֙ בְּבֵית֣וֹ יֹשֵׁ֔ב וַֽחֲנִית֖וֹ בְּיָד֑וֹ וְדָוִ֖ד מְנַגֵּ֥ן בְּיָֽד׃ (י) וַיְבַקֵּ֨שׁ שָׁא֜וּל לְהַכּ֤וֹת בַּֽחֲנִית֙ בְּדָוִ֣ד וּבַקִּ֔יר וַיִּפְטַר֙ מִפְּנֵ֣י שָׁא֔וּל וַיַּ֥ךְ אֶֽת־הַחֲנִ֖ית בַּקִּ֑יר וְדָוִ֛ד נָ֥ס וַיִּמָּלֵ֖ט בַּלַּ֥יְלָה הֽוּא׃ (יא) וַיִּשְׁלַח֩ שָׁא֨וּל מַלְאָכִ֜ים אֶל־בֵּ֤ית דָּוִד֙ לְשָׁמְר֔וֹ וְלַֽהֲמִית֖וֹ בַּבֹּ֑קֶר וַתַּגֵּ֣ד לְדָוִ֗ד מִיכַ֤ל אִשְׁתּוֹ֙ לֵאמֹ֔ר אִם־אֵ֨ינְךָ֜ מְמַלֵּ֤ט אֶֽת־נַפְשְׁךָ֙ הַלַּ֔יְלָה מָחָ֖ר אַתָּ֥ה מוּמָֽת׃ (יב) וַתֹּ֧רֶד מִיכַ֛ל אֶת־דָּוִ֖ד בְּעַ֣ד הַֽחַלּ֑וֹן וַיֵּ֥לֶךְ וַיִּבְרַ֖ח וַיִּמָּלֵֽט׃ (יג) וַתִּקַּ֨ח מִיכַ֜ל אֶת־הַתְּרָפִ֗ים וַתָּ֨שֶׂם֙ אֶל־הַמִּטָּ֔ה וְאֵת֙ כְּבִ֣יר הָֽעִזִּ֔ים שָׂ֖מָה מְרַֽאֲשֹׁתָ֑יו וַתְּכַ֖ס בַּבָּֽגֶד׃ (יד) וַיִּשְׁלַ֥ח שָׁא֛וּל מַלְאָכִ֖ים לָקַ֣חַת אֶת־דָּוִ֑ד וַתֹּ֖אמֶר חֹלֶ֥ה הֽוּא׃ (טו) וַיִּשְׁלַ֤ח שָׁאוּל֙ אֶת־הַמַּלְאָכִ֔ים לִרְא֥וֹת אֶת־דָּוִ֖ד לֵאמֹ֑ר הַֽעֲל֨וּ אֹת֧וֹ בַמִּטָּ֛ה אֵלַ֖י לַֽהֲמִתֽוֹ׃ (טז) וַיָּבֹ֨אוּ֙ הַמַּלְאָכִ֔ים וְהִנֵּ֥ה הַתְּרָפִ֖ים אֶל־הַמִּטָּ֑ה וּכְבִ֥יר הָֽעִזִּ֖ים מְרַֽאֲשֹׁתָֽיו׃ (יז) וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֜וּל אֶל־מִיכַ֗ל לָ֤מָּה כָּ֨כָה֙ רִמִּיתִ֔נִי וַתְּשַׁלְּחִ֥י אֶת־אֹֽיְבִ֖י וַיִּמָּלֵ֑ט וַתֹּ֤אמֶר מִיכַל֙ אֶל־שָׁא֔וּל הוּא־אָמַ֥ר אֵלַ֛י שַׁלְּחִ֖נִי לָמָ֥ה אֲמִיתֵֽךְ׃ (יח) וְדָוִ֨ד בָּרַ֜ח וַיִּמָּלֵ֗ט וַיָּבֹ֤א אֶל־שְׁמוּאֵל֙ הָֽרָמָ֔תָה וַיַּ֨גֶּד־ל֔וֹ אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר עָֽשָׂה־ל֖וֹ שָׁא֑וּל וַיֵּ֤לֶךְ הוּא֙ וּשְׁמוּאֵ֔ל וַיֵּֽשְׁב֖וּ בְּנָיֽוֹת׃
֍ ֍ ֍
(ח) וַתּוֹסֶף הַמִּלְחָמָה לִהְיוֹת, וַיֵּצֵא דָוִד וַיִּלָּחֶם בַּפְּלִשְׁתִּים, וַיַּךְ בָּהֶם מַכָּה גְדוֹלָה, וַיָּנֻסוּ מִפָּנָיו.
(ט) וַתְּהִי רוּחַ ה' רָעָה אֶל שָׁאוּל, וְהוּא בְּבֵיתוֹ יֹשֵׁב, וַחֲנִיתוֹ בְּיָדוֹ, וְדָוִד מְנַגֵּן בְּיָד, כלומר, תחילה היתה החנית ביד שאול, ואחר כך התחיל דוד לנגן, ומחמת כן הבחין דוד מיד שהחנית בידו וידע להזהר [שלא כמו בפעם הקודמת, שאחרי שהתחיל דוד לנגן נטל שאול את החנית, ודוד לא הבחין בכך].
(י) וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכּוֹת בַּחֲנִית בְּדָוִד וּבַקִּיר – רצה להורגו בכוונה על ידי שיכה בדוד עד שתצא החנית מגופו ותפגע בקיר, וכך בודאי ימות, ודוד הבחין בכך, וַיִּפְטַר מִפְּנֵי שָׁאוּל והלך לביתו, וַיַּךְ שאול אֶת הַחֲנִית בַּקִּיר בלבד, וְדָוִד נָס וַיִּמָּלֵט בַּלַּיְלָה הוּא מבית שאול.
(יא) עתה מצא שאול עלילה לומר שדוד מורד במלכות, בכך שברח מלפני המלך בלא לבקש רשותו, וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים אֶל בֵּית דָּוִד לְשָׁמְרוֹ, כדי שלא יאמרו האנשים שיכל דוד לברוח ולא ברח, אלא ייראה הדבר שלא ברח מפני השומרים, וְלַהֲמִיתוֹ בַּבֹּקֶר, כדין מורד במלכות, וַתַּגֵּד לְדָוִד מִיכַל אִשְׁתּוֹ לֵאמֹר, אִם אֵינְךָ מְמַלֵּט אֶת נַפְשְׁךָ הַלַּיְלָה, מָחָר אַתָּה מוּמָת.
(יב) וַתֹּרֶד מִיכַל אֶת דָּוִד בְּעַד הַחַלּוֹן, והשומרים השגיחו רק שלא יברח דרך הפתח, וַיֵּלֶךְ, וַיִּבְרַח, וַיִּמָּלֵט מהשומרים שהפקיד עליו שאול.
(יג) וכדי לעכב עוד את השומרים, וַתִּקַּח מִיכַל אֶת הַתְּרָפִים, העשויים כדמות אדם, והיו הנשים עושות את צורת בעליהן, כדי להסתכל בהם בזמן שאינם בבית, לרוב אהבתם (מצודת ציון), וַתָּשֶׂם אֶל הַמִּטָּה, כדי שייראה ששוכב שם אדם, וְאֵת כְּבִיר הָעִזִּים – עור העז המופשט, שיש בו שיער רב, שָׂמָה מְרַאֲשֹׁתָיו של התרפים, שייראה ממש כאילו דוד שוכב שם, וַתְּכַס בַּבָּגֶד.
(יד) וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים [-שליחים] לָקַחַת אֶת דָּוִד, וַתֹּאמֶר מיכל, חֹלֶה הוּא, כדי לעכבם עוד, ובינתיים יספיק דוד לברוח עוד.
(טו) וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל אֶת הַמַּלְאָכִים לִרְאוֹת אֶת דָּוִד, האם הוא באמת חולה, ואם יראו שאינו חולה יאמר שהוא מורד במלכות בכך שעשה עצמו כחולה, ואם הוא חולה באמת, יאמר שמחמת כן לא ברח מהשומרים, ובין כך ובין כך ציוה אותם לֵאמֹר הַעֲלוּ אֹתוֹ בַמִּטָּה אֵלַי לַהֲמִתוֹ.
(טז) וַיָּבֹאוּ הַמַּלְאָכִים, וְהִנֵּה הַתְּרָפִים אֶל [-על] הַמִּטָּה, וּכְבִיר הָעִזִּים מְרַאֲשֹׁתָיו.
(יז) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל מִיכַל, לָמָּה כָּכָה רִמִּיתִנִי, על ידי הנחת התרפים במיטתו, וַתְּשַׁלְּחִי אֶת אֹיְבִי, ועל ידי רמאות זו, וַיִּמָּלֵט. וַתֹּאמֶר מִיכַל אֶל שָׁאוּל, דוד ברח מעצמו, והוּא אָמַר אֵלַי שַׁלְּחִנִי, כלומר הסתירי את בריחתי על ידי התרפים, לָמָה אֲמִיתֵךְ – אם לא תעשי כן אמיתך לעת אחרת, ופחדתי לשנות מדבריו.
(יח) וְדָוִד בָּרַח וַיִּמָּלֵט לגמרי מיד שאול, וַיָּבֹא אֶל שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה, וַיַּגֶּד לוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ שָׁאוּל, וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁמוּאֵל וַיֵּשְׁבוּ בְּנָיוֹת – בבית המדרש של שמואל.
