טז אֵֽשֶׁת־חֵ֭ן תִּתְמֹ֣ךְ כָּב֑וֹד וְ֝עָֽרִיצִ֗ים יִתְמְכוּ־עֹֽשֶׁר׃ יז גֹּמֵ֣ל נַ֭פְשׁוֹ אִ֣ישׁ חָ֑סֶד וְעֹכֵ֥ר שְׁ֝אֵר֗וֹ אַכְזָרִֽי׃
֍ ֍ ֍
(טז) מבאר עתה כי המעלות של 'עושר' ו'כבוד' צריכות אדם שיתמוך ויחזיק בהן, אך ההבדל ביניהן הוא כי אֵשֶׁת חֵן – נפש יקרה, טובה וחכמה, היא שתִּתְמֹךְ כָּבוֹד, כי היא הראויה לכך. וְעָרִיצִים – גיבורים המשתמשים בכוחם שלא במשפט, הם אלו שיִתְמְכוּ עֹשֶׁר [אמנם בדרך כלל כשמוזכרים 'עושר וכבוד' סמוכים יחד, הם מתנת אלוקים טובה, ועשיר כזה העושה צדקה וחסד בממונו ראוי הוא לכבוד. אך כאשר הכבוד והעושר מוזכרים כל אחד בפני עצמו, הרי הכבוד מציין בדרך כלל מעלה טובה, ואילו העושר מציין בדרך כלל חסרון].
(יז) גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד – מי שהוא 'איש חסד' שדרכו לעשות חסד עם כל אדם, גם כשאינו מקווה שיחזירו לו טובה, וגם כשאין לו התפעלות הנפש מצרתו של הנזקק, אף שלכאורה הוא מזיק לגופו, שמחלק משלו לאחרים, הרי הוא מיטיב לנפשו, כי היא תנחל שכר בעולם הבא. וְעֹכֵר שְׁאֵרוֹ אַכְזָרִי – ואילו האכזרי, שאינו גומל חסד אפילו לנזקק המעורר רחמים, לא זו בלבד שהוא מפסיד לנפשו, אלא הוא גם עוכר את 'שארו', שזה גופו, כי בכך שאינו מסייע לאחרים הזקוקים לכך, הוא גורם שלא יעזרו לו, כשיצטרך לכך.
