ל לֹֽא־יָס֨וּר ׀ מִנִּי־חֹ֗שֶׁךְ יֹֽ֭נַקְתּוֹ תְּיַבֵּ֣שׁ שַׁלְהָ֑בֶת וְ֝יָס֗וּר בְּר֣וּחַ פִּֽיו׃ לא אַל־יַֽאֲמֵ֣ן בַּשָּׁ֣ו נִתְעָ֑ה כִּי־שָׁ֗֝וְא תִּֽהְיֶ֥ה תְמֽוּרָתֽוֹ׃ לב בְּֽלֹא־י֭וֹמוֹ תִּמָּלֵ֑א וְ֝כִפָּת֗וֹ לֹ֣א רַֽעֲנָֽנָה׃
֍ ֍ ֍
(ל) והגם שאותו רשע לֹא יָסוּר מִנִּי חֹשֶׁךְ, כי מרוב פחדו הוא חושש לשבת במקום אור, אלא מסתתר בחשיכה, אף על פי כן יֹנַקְתּוֹ תְּיַבֵּשׁ שַׁלְהָבֶת – תימצא שם שלהבת אש שתייבש ותשרוף את הענף הלח היונק מהאדמה, וְיָסוּר בְּרוּחַ פִּיו – ורוח פיו של הרשע היא שתלבה ותגדיל את השלהבת, עד שיסור משם הענף הלח [והתכוון גם לרמוז בכך על איוב עצמו, שפחד תמיד שיקרה לו דבר רע, ואכן ירדה אש מהשמים ושרפה את כל רכושו ונעריו].
(לא) ואותו אשע, אַל יַאֲמֵן בַּשָּׁו נִתְעָה – אינו מאמין בעצמו בהצלחתו, שהיא שוא והבל, אלא פוחד הוא תמיד שלא תתקיים בידו, כִּי שָׁוְא תִּהְיֶה תְמוּרָתוֹ – תמורת הצלחת השוא יבוא דבר שוא שאין בו ממש [ואף בזה רמז על איוב, שתחת קנייניו בא לו שוא והבל, כי ביום אחד אבד לו כל עושרו וחילו, וגם בריאותו אבדה לו, כי התמלא גופו חוליים ושחין רע].
(לב) בְּלֹא יוֹמוֹ תִּמָּלֵא [-תימלל ותתפורר], וְכִפָּתוֹ [-כיפת ענפיו, כמו 'כפות תמרים'] לֹא רַעֲנָנָה – קודם שיבוא יומו, וכאשר כפות הענפים הסוככים על הפירות עדיין לא הגיע זמנם, כבר יתייבשו ויתפוררו, וזהו משל על כל קנייניו ורכושו, שייבלו ויאבדו קודם זמנם.
