כב כִּֽי־שְׁנ֣וֹת מִסְפָּ֣ר יֶֽאֱתָ֑יוּ וְאֹ֖רַח לֹֽא־אָשׁ֣וּב אֶֽהֱלֹֽךְ׃
פרק יז א רוּחִ֣י חֻ֭בָּלָה יָמַ֥י נִזְעָ֗כוּ קְבָרִ֥ים לִֽי׃ ב אִם־לֹ֣א הֲ֭תֻלִים עִמָּדִ֑י וּ֝בְהַמְּרוֹתָ֗ם תָּלַ֥ן עֵינִֽי׃
֍ ֍ ֍
(כב) כלפי מה שאמר אליפז שאין לו להתלונן על יסוריו, כיון שיש לו להתנחם בהשארת הנפש לאחר המיתה, שאז יקבל את כל שכרו, טוען איוב ואומר, כִּי שְׁנוֹת מִסְפָּר יֶאֱתָיוּ – הרי אותו מספר קצוב של שנים שנגזר עלי לחיות בעולם הזה, יבואו בהכרח, וְאֹרַח לֹא אָשׁוּב אֶהֱלֹךְ – ואז אלך בדרך שלא אשוב בה עוד, כי לאחר שאלך מהעולם הזה לא אשוב אליו עוד, ואם כן ראוי הדבר שאקבל את גמול מעשי הטובים בעודי חי בעולם הזה.
פרק יז (א) ומה שטוען אליפז, כי רוּחִי חֻבָּלָה – הרוח, הנפש, נמצאת כמשכון ופקדון בגופי רק לזמן מועט של חיי העולם הזה, ועיקר מקומה הוא לפני ה', ולשם תשוב הנפש לאחר מיתת הגוף, ואז אקבל את גמול מעשי הטובים שעשיתי בעולם הזה, על כך אשיב, הרי יָמַי אשר נִזְעָכוּ – דעכו וחלפו, הם כקְבָרִים לִי, כי כל יום מהעבר נחשב הוא כ'קבר' לאותו זמן, כי הזמן שעבר לא ישוב עוד, ונמצא שכל הימים שחלפו על האדם המה כקברים לזמן שחי בהם.
(ב) כי לא נשאר באותם ימים שום רושם ממציאות האדם וחייו, אִם לֹא הֲתֻלִים עִמָּדִי – מלבד ההיתולים והלצון שעשה הזמן באדם באותם ימים, להרע לו, הם שנשארו בזכרון אותם הימים, וּבְהַמְּרוֹתָם תָּלַן עֵינִי – ומה שנשאר מהעבר הוא הרעה שנעשתה לי באותם זמנים, כי הרעה הזו עדיין קיימת לנגד עיני.
