ג שִֽׂימָה־נָּ֭א עָרְבֵ֣נִי עִמָּ֑ךְ מִֽי ה֗֝וּא לְיָדִ֥י יִתָּקֵֽעַ׃ ד כִּֽי־לִ֭בָּם צָפַ֣נְתָּ מִּשָּׂ֑כֶל עַל־כֵּ֗֝ן לֹ֣א תְרֹמֵֽם׃ ה לְ֭חֵלֶק יַגִּ֣יד רֵעִ֑ים וְעֵינֵ֖י בָנָ֣יו תִּכְלֶֽנָה׃
֍ ֍ ֍
(ג) ועל מה שאתה, אליפז, אומר שהנפש היא כמשכון ביד האדם, ולאחר המוות יחיה האדם חיים נצחיים, שבהם יקבל שכרו, אומר לך, שִׂימָה נָּא עָרְבֵנִי עִמָּךְ – שים לי ערבות על משכון זה, שיחזור לבעליו, כיון שאין הדבר מושג בשכל האדם, ואין על כך ראיה מוחלטת, ואם כן מִי הוּא לְיָדִי יִתָּקֵעַ – מי הוא שיתן לי תקיעת כף על כך שאכן תישאר הנפש לאחר מיתת הגוף, ותקבל את כל שכרה.
(ד) כִּי לִבָּם צָפַנְתָּ מִּשָּׂכֶל – כי הרי ליבם של בני האדם מוצפן ומוסתר מלהבין בשכלם את הדבר, איך תישאר הנפש לאחר מיתת הגוף, כי אין החומר משיג דברים מופשטים שאין להם נגיעה אל החומר, עַל כֵּן לֹא תְרֹמֵם – ולכן אין הרוח מרוממת בעיניהם, להכיר שהיא נצחית וחיה לעולם, אלא מחשיבים אותה כמו כח רוחני כל שהוא התלוי בקיום הגוף, ובמות הגוף תמות גם הנפש [כרוח הבהמה, שאינה קיימת לאחר מיתת הבהמה עצמה].
(ה) ומביא ראיה לכך שאין האדם חושב על חיי הנפש לאחר המוות, כי כאשר נוטה האדם למות, לְחֵלֶק יַגִּיד רֵעִים – עסוק הוא בנתינת חלקים מנכסיו לרעיו וידידיו, וְעֵינֵי בָנָיו תִּכְלֶנָה, בצפייתם שימות ויוריש להם את נכסיו, ואין איש הזוכר את חיי נשמתו, להכין לו צידה לעולם הנצחי.
