ז לָכֵ֛ן עַתָּ֥ה יִגְל֖וּ בְּרֹ֣אשׁ גֹּלִ֑ים וְסָ֖ר מִרְזַ֥ח סְרוּחִֽים׃ ח נִשְׁבַּע֩ אֲדֹנָ֨י יְהוִ֜ה בְּנַפְשׁ֗וֹ נְאֻם־יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י צְבָא֔וֹת מְתָאֵ֤ב אָֽנֹכִי֙ אֶת־גְּא֣וֹן יַֽעֲקֹ֔ב וְאַרְמְנֹתָ֖יו שָׂנֵ֑אתִי וְהִסְגַּרְתִּ֖י עִ֥יר וּמְלֹאָֽהּ׃ ט וְהָיָ֗ה אִם־יִוָּ֨תְר֜וּ עֲשָׂרָ֧ה אֲנָשִׁ֛ים בְּבַ֥יִת אֶחָ֖ד וָמֵֽתוּ׃ י וּנְשָׂא֞וֹ דּוֹד֣וֹ וּמְסָֽרְפ֗וֹ לְהוֹצִ֣יא עֲצָמִים֮ מִן־הַבַּיִת֒ וְאָמַ֞ר לַֽאֲשֶׁ֨ר בְּיַרְכְּתֵ֥י הַבַּ֛יִת הַע֥וֹד עִמָּ֖ךְ וְאָמַ֣ר אָ֑פֶס וְאָמַ֣ר הָ֔ס כִּ֛י לֹ֥א לְהַזְכִּ֖יר בְּשֵׁ֥ם יְהוָֽה׃ יא כִּֽי־הִנֵּ֤ה יְהוָה֙ מְצַוֶּ֔ה וְהִכָּ֛ה הַבַּ֥יִת הַגָּד֖וֹל רְסִיסִ֑ים וְהַבַּ֥יִת הַקָּטֹ֖ן בְּקִעִֽים׃
֍ ֍ ֍
(ז) לָכֵן – מחמת כל הסיבות הללו, עַתָּה יִגְלוּ ישראל בְּרֹאשׁ גֹּלִים – ראשונים לכל הגלויות של ממלכות הגויים, כיון שאותם גויים שמו ליבם אל צרת אחיהם, וחשבו מחשבות כיצד להרחיק את היום הרע מעליהם, וְסָר מִרְזַח סְרוּחִים – והסירו וביטלו את המרזח והמשתה שהיו עושים עם ההבאשה והסרחון שהיו עושים על ערשותם.
(ח) נִשְׁבַּע אֲדֹנָי אֱלֹהִים בְּנַפְשׁוֹ – ברצונו, כי רצון ה' הוא הפועל את הכל, נְאֻם ה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, מְתָאֵב אָנֹכִי – איני רוצה עוד אֶת גְּאוֹן יַעֲקֹב – את בית המקדש, אף על פי שבתחילה אהבתיו, וְאַרְמְנֹתָיו, העשויים לצורך הדיוט, שָׂנֵאתִי מתחילה, וְהִסְגַּרְתִּי עִיר וּמְלֹאָהּ ביד האויב.
(ט) וְהָיָה, אִם יִוָּתְרוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים בְּבַיִת אֶחָד, שימלטו מיד האויב, וכגון אב ותשעה בניו, וָמֵתוּ כולם במגיפה.
(י) ולאחר שמתו האב ובניו ולא נשארו להם קרובים שיטפלו במתים ובירושה, אלא רק אחי אביו של בעל הבית, וּנְשָׂאוֹ דּוֹדוֹ לקבורה, וּמְסָרְפוֹ – והוא גם כן 'ישרוף' את העצמות של המתים על ידי שישפוך עליהם סיד האוכל ומייבש אותם, כדרך שעושים בזמן המגיפה כדי שלא תתפשט המחלה מהמתים, והטעם שיעשה זאת דודו הוא כדי לְהוֹצִיא את העֲצָמִים מִן הַבַּיִת, כדי שיוכל להכנס אליו וליורשו, וְאָמַר אותו דוד לַאֲשֶׁר בְּיַרְכְּתֵי הַבַּיִת, והוא המשרת האחרון שנשאר בחדר קטן הסמוך לבית, ואינו רוצה להכנס אל הבית מחמת פחד המגיפה והמפולת, הַעוֹד עִמָּךְ – האם נשאר עוד איש מבני הבית בחיים, וְאָמַר – השיב לו, אָפֶס – לא נשאר אפילו אחד בחיים, ומחמת כן רצה אותו דוד להזכיר שם ה' על המתים, כדרך שמברכים 'דיין האמת' ומצדיקים את הדין, ואף הוצרך לברך 'שהחיינו' על הירושה שקיבל, וְאָמַר לו אותו משרת, הָס – שתוק, כִּי לֹא הגיע עדיין הזמן הראוי לְהַזְכִּיר בְּשֵׁם ה'.
(יא) וביאר לו המשרת מדוע לא להזכיר עדיין את שם ה', כִּי הִנֵּה ה' מְצַוֶּה, וְהִכָּה את הַבַּיִת הַגָּדוֹל לרְסִיסִים על ידי מפולת, ומפני זה נמלט אל החדר הקטן הסמוך לבית, כיון ששם אין כל כך סכנה, כי רק הבית הגדול יפול לגמרי, וְהַבַּיִת הַקָּטֹן יהיו בו רק בְּקִעִים, ולכן לא יתעכב עתה לברך את הברכות הראויות, אלא תחילה ימלט מהבית הגדול קודם שיפול, וגם אין לו לברך שהחיינו על הירושה, כיון שבמהרה יפול הבית ויתבקע לרסיסים, ולא יירש מאומה.
