ו כִּֽי־יִתְפֹּ֨שׂ אִ֤ישׁ בְּאָחִיו֙ בֵּ֣ית אָבִ֔יו שִׂמְלָ֣ה לְכָ֔ה קָצִ֖ין תִּֽהְיֶה־לָּ֑נוּ וְהַמַּכְשֵׁלָ֥ה הַזֹּ֖את תַּ֥חַת יָדֶֽךָ׃ ז יִשָּׂא֩ בַיּ֨וֹם הַה֤וּא ׀ לֵאמֹר֙ לֹֽא־אֶהְיֶ֣ה חֹבֵ֔שׁ וּבְבֵיתִ֕י אֵ֥ין לֶ֖חֶם וְאֵ֣ין שִׂמְלָ֑ה לֹ֥א תְשִׂימֻ֖נִי קְצִ֥ין עָֽם׃ ח כִּ֤י כָֽשְׁלָה֙ יְר֣וּשָׁלִַ֔ם וִֽיהוּדָ֖ה נָפָ֑ל כִּֽי־לְשׁוֹנָ֤ם וּמַֽעַלְלֵיהֶם֙ אֶל־ה֔' לַמְר֖וֹת עֵנֵ֥י כְבוֹדֽוֹ׃ ט הַכָּרַ֤ת פְּנֵיהֶם֙ עָ֣נְתָה בָּ֔ם וְחַטָּאתָ֛ם כִּסְדֹ֥ם הִגִּ֖ידוּ לֹ֣א כִחֵ֑דוּ א֣וֹי לְנַפְשָׁ֔ם כִּֽי־גָמְל֥וּ לָהֶ֖ם רָעָֽה׃ י אִמְר֥וּ צַדִּ֖יק כִּי־ט֑וֹב כִּֽי־פְרִ֥י מַֽעַלְלֵיהֶ֖ם יֹאכֵֽלוּ׃ יא א֖וֹי לְרָשָׁ֣ע רָ֑ע כִּֽי־גְמ֥וּל יָדָ֖יו יֵעָ֥שֶׂה לּֽוֹ׃ יב עַמִּי֙ נֹֽגְשָׂ֣יו מְעוֹלֵ֔ל וְנָשִׁ֖ים מָ֣שְׁלוּ ב֑וֹ עַמִּי֙ מְאַשְּׁרֶ֣יךָ מַתְעִ֔ים וְדֶ֥רֶךְ אֹֽרְחֹתֶ֖יךָ בִּלֵּֽעוּ׃
֍ ֍ ֍
(ו) מוסיף הנביא לתאר כי לעומת הימים הקודמים, בהם מי שהיה נעשה ממונה על העם היה בכך כבוד לו ולמשפחתו, הרי באותם זמנים לא יהיה כבוד במינויים אלו, ולכן, כִּי יִתְפֹּשׂ אִישׁ בְּאָחִיו בבֵּית אָבִיו, ויאמר לו, הלא שִׂמְלָה לְכָה – יש לך בגדים חשובים, ולכן קָצִין תִּהְיֶה לָּנוּ, ותתכבד בכך אתה ומשפחתך, וְהַמַּכְשֵׁלָה הַזֹּאת תַּחַת יָדֶךָ – ואם לא תעשה כן, הרי אותו כשלון ואשמה בכך שהנערים מושלים בעם, הרי הוא כאילו נעשה בידיך, שאתה נמנע מלקבל עליך את השררה, ולבטל את שלטון הנערים.
(ז) יִשָּׂא – ישיב אותו אדם בַיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, הרי לעומת הימים הקדמונים, בהם היתה שררה וחשיבות בכך שאהיה קצין, הרי עתה רבו המעיזים, ולכן עיקר מלאכתי תהיה לחבוש ולאסור אנשים בבית הסוהר, ולֹא אֶהְיֶה חֹבֵשׁ – איני רוצה במינוי זה, שעיקרו הוא חבישת אנשים בבית הסוהר, כי אהיה מוכרח לבטל את כל עסקי ולדון במריבות האנשים, ועל ידי זה ארד מנכסי, וּבְבֵיתִי אֵין לֶחֶם וְאֵין שִׂמְלָה מחמת תפקיד זה, ולכן לֹא תְשִׂימֻנִי קְצִין עָם.
(ח) ומה הסיבה לירידה העצומה שאירעה באותם שנים, כִּי כָשְׁלָה יְרוּשָׁלִַם, עיר הממלכה המנהיגה את העם, וִיהוּדָה נָפָל – וכשנכשל המנהיג ממילא נופל העם המונהג, שהוא שבט יהודה, וסיבת נפילתם היתה כיון שנהגו בצביעות במצוות שבין אדם למקום, כִּי לְשׁוֹנָם וּמַעַלְלֵיהֶם אֶל ה' – דבריהם ומעשיהם החיצוניים היו כאילו הם עובדים את ה', אך ליבם לא היה נכון אל ה', לַמְרוֹת עֵנֵי כְבוֹדוֹ – ובזה מָרוּ ומרדו בכבוד עיני השגחת ה', כאילו הם עיני אדם שאינו יכול להבחין במה שהם חושבים בליבם.
(ט) אך לא רק ה' הבחין ברעתם, אלא גם הַכָּרַת פְּנֵיהֶם – סימני הצביעות והחנופה הניכרים על הפנים עָנְתָה בָּם – העידה על מה שבליבם, שאינם יראים את ה' באמת. וגם בענינים שבין אדם לחבירו כשלו, וְחַטָּאתָם כִּסְדֹם – אותם חטאים שבהם היו דומים לסדום, והם חטאים שבין אדם לחבירו, הִגִּידוּ לֹא כִחֵדוּ – עשו אותם בפרהסיא ולא הסתירום כלל, ואף לולא כל זאת, כי גם אם לא היה ניכר הדבר על פניהם ומעשיהם, אין להם תועלת בכך, אלא אוֹי לְנַפְשָׁם, על שלפי האמת חטאו, כִּי גָמְלוּ לָהֶם – לעצמם רָעָה ופורענות.
(י) וכנגד הנהגתם, המראה כאילו החיצוניות היא העיקר, אומר הנביא שאין הדבר כן, אלא אִמְרוּ לצַדִּיק שאין מעשיו הטובים משמשים כאמצעי להשיג כבוד וכדומה, אלא כִּי טוֹב – מעשי הצדקות הם דבר טוב מצד עצמו, והוא תכלית בפני עצמה, כִּי פְרִי מַעַלְלֵיהֶם יֹאכֵלוּ – על ידי מעשים אלו יגיע אליו השכר, ואין זה כשכר חיצוני אלא כחלק ממהות המעשים הטובים, וכמו העץ המוציא מטבעו פירות טובים, והם חלק ממנו, כך גמולו של הצדיק אינו דבר נפרד ממעשיו, אלא זהו פרי הצדק.
(יא) וכנגד זה, אוֹי לְרָשָׁע רָע – הָרֶשַׁע עצמו הוא הרעה הגדולה ביותר שיש לאדם, והעונש הבא עליו אינו דבר חיצוני הבא אליו בדרך מקרה, אלא כִּי גְמוּל יָדָיו יֵעָשֶׂה לּוֹ, כי הרע עצמו שעושה הרשע הוא העונש החוזר על הרשע ומכלה אותו.
(יב) ומחמת שסרו ישראל מדרך הישר, לקו גם בחלק הגשמי וגם בחלק הרוחני, וכנגד החלק הגשמי אומר, עַמִּי נֹגְשָׂיו מְעוֹלֵל – עמי מתלוצץ מגובי המס הבאים לְנוֹגשׂוֹ ולגבות ממנו מיסים, וְנָשִׁים מָשְׁלוּ בוֹ – כיון שבעלי החובות הַנּוֹשִׁים בו הם המושלים בו ובכל נכסיו, ואין לו ממון לשלם את המיסים המוטלים עליו. וכנגד החלק הרוחני אומר, עַמִּי, מְאַשְּׁרֶיךָ – אותם שכביכול מוליכים אותך בדרך המאושרת, לפי האמת הם מַתְעִים אותך מדרך הישר, ולא רק שמסירים אותך מדרך הישר שבה הלכת עד עתה, אלא וְדֶרֶךְ אֹרְחֹתֶיךָ בִּלֵּעוּ – כאילו בלעו והעלימו לגמרי את הדרך הישרה שהלכת בה, עד שאיננה עוד, ולא תוכל לשוב אליה, כי אותם מסיתים התעו את העם לגמרי מעיקרי האמונה, ומחמת כן לא שבו בתשובה כלל.
