כג אָדָ֣ם עָ֭רוּם כֹּ֣סֶה דָּ֑עַת וְלֵ֥ב כְּ֝סִילִ֗ים יִקְרָ֥א אִוֶּֽלֶת׃ כד יַד־חָֽרוּצִ֥ים תִּמְשׁ֑וֹל וּ֝רְמִיָּ֗ה תִּֽהְיֶ֥ה לָמַֽס׃ כה דְּאָגָ֣ה בְלֶב־אִ֣ישׁ יַשְׁחֶ֑נָּה וְדָבָ֖ר ט֣וֹב יְשַׂמְּחֶֽנָּה׃
֍ ֍ ֍
(כג) אָדָם עָרוּם, שאמנם לא למד את חוקי החכמה, אך מצד הזהירות שלו, שהוא רואה את הנולד וחושב בכל מעשה מה יהיו תוצאותיו, אינו עושה דברים שיש בהם חששות או ספיקות, והרי הוא משיג חלק מהדעת על ידי הבחינה והנסיון, אך אינו בדרגת חכמה שיכול הוא ללמדה לאחרים, ולכן הוא כֹּסֶה דָּעַת – מכסה ומסתיר את הדעת שהוא משיג, ואינו דומה לחכם שהשיג את החכמה בכלליה ובפרטיה בדרך לימוד, שמחמת כן הוא מלמדה גם לאחרים. וְלֵב כְּסִילִים יִקְרָא אִוֶּלֶת – והכסיל, שהוא האדם היודע את חוקי החכמה, אך תאוותיו גברו עליו ואינו יכול לנצח אותם, כיון שהוא מכיר באמת של התורה ויודע שמעשיו רעים והוא עתיד להענש עליהם, ומצד שני אינו יכול להתגבר על תאוות גופו, הרי הוא קורא לעזרתו את ה'איולת', שמידת האויל היא להטיל ספק בכל דבר, וכך הכסיל משתמש במידה זו כדי להטיל ספיקות כביכול בהשגחת ה' ובשכר ועונש, הגם שהוא יודע באמת שאין בזה ספק, מכל מקום ישתמש במסווה האיולת כדי להתיר לעצמו את תאוות ליבו ומעשיו הרעים.
(כד) יַד חָרוּצִים תִּמְשׁוֹל – החרוץ, העושה מלאכתו ללא עצלות אלא בחריצות וביושר, ואינו מחפש דרכים רעות להתעשר ללא יגיעה, אלא יתעשר מכח חריצותו, הוא יהיה העשיר באמת, ועל ידי כך תגבר ידו עד שיהיה מושל בארץ. וּרְמִיָּה תִּהְיֶה לָמַס – ואילו העצל, שאינו רוצה לעבוד בחריצות, אלא מחפש דרכים להתעשר בקלות על ידי רמאות, לא תתקיים מחשבתו, אלא יהיה עני, ויתן מס לעשיר המושל בארץ מכח חריצותו.
