כה דְּאָגָ֣ה בְלֶב־אִ֣ישׁ יַשְׁחֶ֑נָּה וְדָבָ֖ר ט֣וֹב יְשַׂמְּחֶֽנָּה׃ כו יָתֵ֣ר מֵֽרֵעֵ֣הוּ צַדִּ֑יק וְדֶ֖רֶךְ רְשָׁעִ֣ים תַּתְעֵֽם׃
֍ ֍ ֍
(כה) דְּאָגָה, שהיא אחת מכוחות הנפש, כאשר היא מושלת בְלֶב אִישׁ, הרי היא מכלה את כל כוחו ושמחת ליבו, כי אפילו אם הוא עשיר ושליו, תמשול בו הדאגה לחשוש שמא יחרב ביתו ויאבד ממונו, ימותו בניו או שימשלו עליו אויביו, ומחמת כן יהיה ביגון תמידי, ויש לכך שתי עצות, א. יַשְׁחֶנָּה – ישפיל את המחשבה הזו, כי כמו כל כוחות הנפש צריך האדם למשול גם על הדאגה, ולרוממה רק במקום שיש בכך צורך אמיתי, ולהשפילה בזמן שאין בה תועלת, על ידי שיסיח דעתו מדאגות אלו. ב. וְדָבָר טוֹב יְשַׂמְּחֶנָּה – יעלה בליבו מחשבות וציורים טובים על עתידו, הסותרים את הדאגה, כגון שיחשוב כיצד ביתו מתקיים בתמידות ומלא ברכת ה', ועל ידי כך ישמח, ולא ידאג.
(כו) יָתֵר מֵרֵעֵהוּ צַדִּיק – הצדיק, שלא קנה את חוקי החכמה אלא הורגל במעשים טובים וישרים על ידי שלמד את ההנהגות הראויות מאחרים, חושש תמיד שמא אין דרכו נכונה, ולכן תמיד יביט על רעהו הצדיק ממנו, ועל ידי כך יוסיף יותר בעשיית מעשים טובים שילמד ממנו. וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תַּתְעֵם – אך הרשע סומך על הדרך הנראית לו ישרה בעיניו, ואינו לומד משום אדם צדיק, וכיון שהולך בדרכו שהיא דרך רשע, יתעה מדרך החיים.
