(א) וַיְהִ֗י כַּֽאֲשֶׁר֙ שָׁ֣ב שָׁא֔וּל מֵאַֽחֲרֵ֖י פְּלִשְׁתִּ֑ים וַיַּגִּ֤דוּ לוֹ֙ לֵאמֹ֔ר הִנֵּ֣ה דָוִ֔ד בְּמִדְבַּ֖ר עֵ֥ין גֶּֽדִי׃ (ב) וַיִּקַּ֣ח שָׁא֗וּל שְׁלֹ֧שֶׁת אֲלָפִ֛ים אִ֥ישׁ בָּח֖וּר מִכָּל־יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֵּ֗לֶךְ לְבַקֵּ֤שׁ אֶת־דָּוִד֙ וַֽאֲנָשָׁ֔יו עַל־פְּנֵ֖י צוּרֵ֥י הַיְּעֵלִֽים׃ (ג) וַ֠יָּבֹא אֶל־גִּדְר֨וֹת הַצֹּ֤אן עַל־הַדֶּ֨רֶךְ֙ וְשָׁ֣ם מְעָרָ֔ה וַיָּבֹ֥א שָׁא֖וּל לְהָסֵ֣ךְ אֶת־רַגְלָ֑יו וְדָוִד֙ וַֽאֲנָשָׁ֔יו בְּיַרְכְּתֵ֥י הַמְּעָרָ֖ה יֹֽשְׁבִֽים׃ (ד) וַיֹּֽאמְרוּ֩ אַנְשֵׁ֨י דָוִ֜ד אֵלָ֗יו הִנֵּ֨ה הַיּ֜וֹם אֲֽשֶׁר־אָמַ֧ר ה֣' אֵלֶ֗יךָ הִנֵּ֨ה אָֽנֹכִ֜י נֹתֵ֤ן אֶת־אֹֽיִבְךָ֙ בְּיָדֶ֔ךָ וְעָשִׂ֣יתָ לּ֔וֹ כַּֽאֲשֶׁ֖ר יִטַ֣ב בְּעֵינֶ֑יךָ וַיָּ֣קָם דָּוִ֗ד וַיִּכְרֹ֛ת אֶת־כְּנַֽף־הַמְּעִ֥יל אֲשֶׁר־לְשָׁא֖וּל בַּלָּֽט׃ (ה) וַֽיְהִי֙ אַֽחֲרֵי־כֵ֔ן וַיַּ֥ךְ לֵב־דָּוִ֖ד אֹת֑וֹ עַ֚ל אֲשֶׁ֣ר כָּרַ֔ת אֶת־כָּנָ֖ף אֲשֶׁ֥ר לְשָׁאֽוּל׃ (ו) וַיֹּ֨אמֶר לַֽאֲנָשָׁ֜יו חָלִ֧ילָה לִּ֣י מֵֽה֗' אִם־אֶֽעֱשֶׂה֩ אֶת־הַדָּבָ֨ר הַזֶּ֤ה לַֽאדֹנִי֙ לִמְשִׁ֣יחַ ה֔' לִשְׁלֹ֥חַ יָדִ֖י בּ֑וֹ כִּֽי־מְשִׁ֥יחַ ה֖' הֽוּא׃ (ז) וַיְשַׁסַּ֨ע דָּוִ֤ד אֶת־אֲנָשָׁיו֙ בַּדְּבָרִ֔ים וְלֹ֥א נְתָנָ֖ם לָק֣וּם אֶל־שָׁא֑וּל וְשָׁא֛וּל קָ֥ם מֵֽהַמְּעָרָ֖ה וַיֵּ֥לֶךְ בַּדָּֽרֶךְ׃
֍ ֍ ֍
(א) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר שָׁב שָׁאוּל מֵאַחֲרֵי פְּלִשְׁתִּים, וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר, הִנֵּה דָוִד בְּמִדְבַּר עֵין גֶּדִי.
(ב) וַיִּקַּח שָׁאוּל שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ בָּחוּר מִכָּל יִשְׂרָאֵל, וַיֵּלֶךְ לְבַקֵּשׁ אֶת דָּוִד וַאֲנָשָׁיו עַל פְּנֵי צוּרֵי הַיְּעֵלִים – בסלעים הגבוהים אשר היעלים מתגוררים שם, כי חשב שבודאי דוד ואנשיו יסתתרו במקומות רחוקים וקשים כאלו. אמנם דוד בגודל חכמתו הבין שבודאי יחשוב כך שאול, ולכן לא הסתתר במקומות אלו, אלא התחבא במערה על אם הדרך, במקום שלא עלה על דעת שאול לחפשו.
(ג) וַיָּבֹא אֶל גִּדְרוֹת הַצֹּאן עַל הַדֶּרֶךְ, וְשָׁם מְעָרָה, ומתוך שהיו שם רועי צאן והיה זה על אם הדרך, לא עלתה על דעתו של שאול שדוד מסתתר שם, ולא פחד כלל, וַיָּבֹא שָׁאוּל לְהָסֵךְ אֶת רַגְלָיו – להתפנות לנקביו, באותה מערה אשר בדרך, וְדָוִד וַאֲנָשָׁיו, בְּיַרְכְּתֵי הַמְּעָרָה יֹשְׁבִים.
(ד) וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי דָוִד אֵלָיו, הִנֵּה בודאי זהו הַיּוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֵלֶיךָ הִנֵּה אָנֹכִי נֹתֵן אֶת אֹיִבְךָ בְּיָדֶךָ, כלומר, אף שלא נאמר לו כן בפירוש, אך מאחר והוא נמשח למלכות, ולא יתכן שיהיו שני מלכים, וגם שאול רודף אחריו ומותר לו מצד הדין להורגו, הרי זה כאילו אמר לו ה' שיתן את שאול בידו, וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר יִטַב בְּעֵינֶיךָ. ודוד עצמו גם כן הסתפק בדבר, האם אכן נשלמה מלכות שאול, ורצון ה' שייהרג על ידי דוד הנרדף ממנו, ורצה לבחון את הדבר בעצמו, וַיָּקָם דָּוִד, וַיִּכְרֹת אֶת כְּנַף הַמְּעִיל אֲשֶׁר לְשָׁאוּל בַּלָּט – בשקט, בלא שירגיש בכך שאול, וכיון שבמעשה זה יש קצת מרידה במלכות, לבזות את בגדי המלך, רצה להבחין בעצמו כיצד ירגיש לאחר מעשה זה.
(ה) וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן, וַיַּךְ לֵב דָּוִד אֹתוֹ עַל אֲשֶׁר כָּרַת אֶת כָּנָף אֲשֶׁר לְשָׁאוּל, כיון שליבו של האדם השלם יתחרט מיד לאחר עשיית מעשה שאינו הגון לגמרי, ומכך שהכהו ליבו הבין שאין הדבר ראוי, וכי עדיין לא נשלמה מלכות שאול, ולכן הרגיש בעצמו מורא מלכות ממנו, אפילו מלפגוע בבגדיו, וכל שכן מלפגוע בגופו.
(ו) וַיֹּאמֶר דוד לַאֲנָשָׁיו, חָלִילָה לִּי מֵה' אִם אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לַאדֹנִי, לִמְשִׁיחַ ה', לִשְׁלֹחַ יָדִי בּוֹ, וכנגד מה שאמרו לו שכבר נשלמה מלכות שאול, השיב להם, כי בחנתי והרגשתי בליבי כִּי עדיין מְשִׁיחַ ה' הוּא.
(ז) וַיְשַׁסַּע – הפריד דָּוִד אֶת אֲנָשָׁיו בַּדְּבָרִים, כדי שלא יקהלו יחד נגד דעתו, וְלֹא נְתָנָם לָקוּם אֶל שָׁאוּל, וְשָׁאוּל קָם מֵהַמְּעָרָה וַיֵּלֶךְ בַּדָּרֶךְ.
