ג מַ֭דּוּעַ נֶחְשַׁ֣בְנוּ כַבְּהֵמָ֑ה נִ֝טְמִ֗ינוּ בְּעֵֽינֵיכֶֽם׃ ד טֹרֵ֥ף נַפְשׁ֗וֹ בְּאַ֫פּ֥וֹ הַֽ֭לְמַעַנְךָ תֵּעָ֣זַב אָ֑רֶץ וְיֶעְתַּק־צ֗֝וּר מִמְּקֹמֽוֹ׃
֍ ֍ ֍
(ג) פותח בלדד השוחי את דבריו בתמיהה על שיטת איוב, הכופר ומפקפק בהשארת הנפש לאחר המוות, ושואל אותו, לדבריך, מַדּוּעַ – כיצד יתכן שאנו, בני האדם, נֶחְשַׁבְנוּ כַבְּהֵמָה, שאין לה כל תקוה ואחרית לאחר מיתתה, נִטְמִינוּ בְּעֵינֵיכֶם – והרי אנו נחשבים בעיניכם כסתומי לב, וחסרי הבנה.
(ד) טֹרֵף נַפְשׁוֹ בְּאַפּוֹ – בכעסך אתה 'טורף' והורג את נפשך, כלומר, מחליט שאינה קיימת, ולא תחיה לאחר מיתת הגוף. וממשיל זאת לכדור הארץ, שלפי סברתו יש לו יסוד מוצק שקיומו נשאר גם אם יתבטל קיום הארץ בכללותה [ולפי הבנתו זהו הכח המושך אליו את כל הנמצאים על פני הכדור], ובדומה לכך יסוד קיומו של האדם הוא הנשמה, הנשארת גם לאחר מיתת הגוף, ועל כך אומר לו, הַלְמַעַנְךָ – האם מחמת דעתך ורצונך להתלונן על הנהגת ה', תאמר שכאשר תֵּעָזַב האָרֶץ, כלומר, ימות הגוף, וְיֶעְתַּק צוּר מִמְּקֹמוֹ – יתבטל היסוד שהוא הנשמה, והרי אין הדבר כן, אלא כשם שהצור והיסוד של הארץ חזק ומתקיים יותר מהארץ בכללותה העוטפת אותו, כך קיום הנשמה הוא מוחלט ותמידי, אף לאחר שהגוף ימות.
