יד וַיַּ֤עַן עָמוֹס֙ וַיֹּ֣אמֶר אֶל־אֲמַצְיָ֔ה לֹֽא־נָבִ֣יא אָנֹ֔כִי וְלֹ֥א בֶן־נָבִ֖יא אָנֹ֑כִי כִּֽי־בוֹקֵ֥ר אָנֹ֖כִי וּבוֹלֵ֥ס שִׁקְמִֽים׃ טו וַיִּקָּחֵ֣נִי יְהוָ֔ה מֵאַֽחֲרֵ֖י הַצֹּ֑אן וַיֹּ֤אמֶר אֵלַי֙ יְהוָ֔ה לֵ֥ךְ הִנָּבֵ֖א אֶל־עַמִּ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ טז וְעַתָּ֖ה שְׁמַ֣ע דְּבַר־יְהוָ֑ה אַתָּ֣ה אֹמֵ֗ר לֹ֤א תִנָּבֵא֙ עַל־יִשְׂרָאֵ֔ל וְלֹ֥א תַטִּ֖יף עַל־בֵּ֥ית יִשְׂחָֽק׃ יז לָכֵ֞ן כֹּֽה־אָמַ֣ר יְהוָ֗ה אִשְׁתְּךָ֞ בָּעִ֤יר תִּזְנֶה֙ וּבָנֶ֤יךָ וּבְנֹתֶ֨יךָ֙ בַּחֶ֣רֶב יִפֹּ֔לוּ וְאַדְמָֽתְךָ֖ בַּחֶ֣בֶל תְּחֻלָּ֑ק וְאַתָּ֗ה עַל־אֲדָמָ֤ה טְמֵאָה֙ תָּמ֔וּת וְיִ֨שְׂרָאֵ֔ל גָּלֹ֥ה יִגְלֶ֖ה מֵעַ֥ל אַדְמָתֽוֹ׃
֍ ֍ ֍
(יד) וַיַּעַן עָמוֹס, וַיֹּאמֶר אֶל אֲמַצְיָה, אל תחשוב שאני מתנבא כדי שיהיה לי שם ופרסום בין הנביאים על ידי שיתקבלו דברי בין העם, כי לֹא נָבִיא אָנֹכִי וְלֹא בֶן נָבִיא אָנֹכִי, כלומר, אין זו אומנותי ולא אומנות אבותי. ואף איני מתנבא כדי לקבל לחם וטובות הנאה, כִּי בוֹקֵר אָנֹכִי, ויש לי בקר רב, וּבוֹלֵס שִׁקְמִים – מחפש ומעיין בעצי השקמים שלי, כי יש לי יער עצים שאני מתפרנס ממנו, ואיני זקוק ללחם שיתנו לי אחרים.
(טו) וַיִּקָּחֵנִי ה' שלא מרצוני מֵאַחֲרֵי הַצֹּאן, וַיֹּאמֶר אֵלַי ה', לֵךְ הִנָּבֵא אֶל עַמִּי יִשְׂרָאֵל, שהם עשרת השבטים, וכיון שלא שלחני ה' אל מלכות יהודה אלא לעשרת השבטים, צריך אני להתנבא כאן, במלכות ישראל.
(טז) וְעַתָּה שְׁמַע דְּבַר ה', והיא נבואה חדשה שנאמרה לו כעת, אַתָּה, אמציה, אֹמֵר לי לֹא תִנָּבֵא עַל יִשְׂרָאֵל, נבואות על העתיד לבוא עליהם, וגם אם כוונתך רק להוכיחם כדי להחזירם למוטב, וְלֹא תַטִּיף הטפה שהיא קטנה מנבואה, עַל בֵּית יִשְׂחָק, כלומר, מחמת שישראל ישחקו וילעגו על דבריך.
(יז) לָכֵן, כֹּה אָמַר ה', אִשְׁתְּךָ בָּעִיר תִּזְנֶה, ואירע הדבר בעת שנהרג זכריה בן ירבעם, ורצה שלום בן יבש לבטל את עבודת העגלים, וברח אמציה שהיה כהן לעגל, ומת בחוץ לארץ, ואשתו היתה זונה ומופקרת, ויהיה הדבר מידה כנגד מידה, כי ישראל העובדים עבודה זרה דומים לאשה הבוגדת בבעלה, ואני רציתי להשיבם למוטב לעבוד את ה', ואתה מונע את הדבר ורוצה שימשיכו לעבוד את העגלים, ולכן תענש בעונש זה, וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ, על ידי המלך, וְאַדְמָתְךָ בַּחֶבֶל תְּחֻלָּק, וְאַתָּה, אמציה, עַל אֲדָמָה טְמֵאָה של חוץ לארץ תָּמוּת, וְיִשְׂרָאֵל גָּלֹה יִגְלֶה מֵעַל אַדְמָתוֹ, כי באותו זמן נגזרה הגזירה, שלאחר ששים וחמש שנה מזמן נבואת עמוס יגלו עשרת השבטים מעל אדמתם.
