משנה
כפי שהתבאר לעיל, רשאית האלמנה למכור מנכסי היורשים לצורך גביית כתובתה. משנתנו עוסקת באופן שטעתה האלמנה במכירה, מי המפסיד או המרויח מטעות זו: אַלְמָנָה, שֶׁהָיְתָה כְּתוּבָּתָהּ מָאתַיִם, וּמָכְרָה מנכסי המת נכס השָׁוֶה מָנֶה, בְּמָאתַיִם, וטוענת עתה שמגיע לה עוד מנה, כיון שלפי האמת אותו נכס שמכרה היה שוה רק מנה, והרווח של הטעות מגיע לה מלבד דמי כתובתה, אוֹ שמכרה נכס השָׁוֶה מָאתַיִם, בְּמָנֶה, ותובעת עתה מנה נוסף, בשני האופנים הללו נחשבת היא כמי שנִתְקַבְּלָה כל כְּתוּבָּתָהּ, ואין לה כל תביעה על נכסי היורשים.
הָיְתָה כְּתוּבָּתָהּ מָנֶה, שהם מאה דינרים, וּמָכְרָה מנכסי היורשים נכס השָׁוֶה מָנֶה וְדִינָר, כלומר מאה ואחד דינרים, בְּמָנֶה, אפילו שהטעות אינה גדולה כל כך, מכל מקום מִכְרָהּ בָּטֵל, כיון שיש לה רשות למכור רק נכס בשווי כתובתה, והיינו בשווי מאה דינרים, והיא מכרה נכס השוה מאה ואחד דינרים, ובכללו שווי דינר שאין לה רשות למכור, וכיון שהיה כל המקח בבת אחת, כולו בטל. וַאֲפִילּוּ אם היא אוֹמֶרֶת עתה, אֲנִי אַחֲזִיר הַדִּינָר לַיּוֹרְשִׁין, מכל מקום מִכְרָהּ בָּטֵל, כיון שבשעה שנעשתה המכירה לא היתה לה רשות לעשותה באופן זה, ולאחר שהתבטלה המכירה אין בכוחה לחזור ולקיימה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל חולק ואוֹמֵר, לְעוֹלָם מִכְרָהּ קַיָּים, והיא תחזיר את אותו דינר ליורשים, כיון שלא הפסידה להם כלום, עַד שֶׁתְּהֵא שָׁם כְּדֵי שֶׁתְשַיֵּיר בְּשָׂדֶה בַּת תִּשְׁעָה קַבִּין – אלא אם כן שיעור האונאה במקח הוא בשיעור כזה שאם לא היתה האונאה, היה אותו חלק של האונאה [והיינו החלק שכנגד אותו דינר] משלים ליורשים שדה בגודל הראוי לזריעת תשעה קבין, שזהו שיעור ה'שדה' הקטנה ביותר, או שהיתה האונאה כולה בשיעור כזה של תשעה קבין, וּבְגִינָּה – אם היתה המכירה בגינה, השיעור הוא שישתייר חלק גינה בַּת חֲצִי קַב – הראויה לזריעת חצי קב, שזהו שיעור ה'גינה' הקטנה ביותר, וּכְדִבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא – לשיטת רבי עקיבא במסכת בבא בתרא (יא.) שיעור הגינה הקטנה ביותר הוא בֵּית רוֹבַע – מקום הראוי לזריעת רבע קב, שבכל האופנים הללו, כיון שהאונאה גרמה לכך שיפסידו היורשים 'שדה', או 'גינה', אין די בכך שתשלים להם האלמנה מכספה את שיעור האונאה, שהרי נגרם להם הפסד מכך שאין להם עתה 'שדה' או 'גינה' שהיו ראויים להיות להם, ולכן מקחה בטל, אבל אם אין האונאה בשיעור כזה סובר רבן שמעון בן גמליאל שאין המקח מתבטל, אלא משלימה האלמנה ליתומים את שיעור דמי האונאה, והמקח קיים.
הָיְתָה כְּתוּבָּתָהּ אַרְבַּע מֵאָה זוּז, ולא מכרה נכס אחד השוה ארבע מאות זוז, אלא מכרה כמה נכסים שכל אחד מהם שוה מאה זוז, מָכְרָה לְזֶה [-ללוקח הראשון] בְּמָנֶה, וּלְזֶה בְּמָנֶה, וכן לשלישי במנה, וְלָאַחֲרוֹן [-לקונה הרביעי] מכרה נכס היָפֶה [-שוה] מָנֶה וְדִינָר, בְּמָנֶה, נמצא שבשלשת המכירות הראשונות לא היתה כל טעות, ורק במכירה הרביעית היתה טעות, שֶׁל אַחֲרוֹן, מִכְרָהּ בָּטֵל, כיון שהיתה בו אונאה, וְשֶׁל כּוּלָּן – של שלשת הקונים הראשונים, שלא היתה במכירתם כל טעות, מִכְרָן קַיָּים.
גמרא
שנינו במשנה, אלמנה שהיתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מנה במאתים, או שוה מאתים במנה, נתקבלה כתובתה'. תמהה הגמרא, מַאי שְׁנָא – במה שונה, כלומר, מהו הטעם באופן שמכרה שוה מָאתַיִם בְּמָנֶה, שעל אף שקיבלה רק מנה מכל מקום אינה יכולה לתבוע מנה נוסף, הרי זהו כיון דְּאַמְרִינָן לָהּ – שאנו אומרים לה, אמנם קיבלת רק מאה זוז, אך אַתְּ אַפְסַדְתְּ – את הפסדת לעצמך בכך שמכרת נכס השוה מאתים זוז, במאה, ואם כן, באופן שמכרה נכס השָׁוֶה מָנֶה בְּמָאתַיִם, נַמִּי תֵּימָא – גם כן תוכל האשה לטעון, אֲנָא אַרְוַוחִי – אני הרווחתי לעצמי בכך שמכרתי נכס זה במחיר כפול משוויו האמיתי, ומאחר ומנכסי היורשים נחסר רק שווי מנה, מגיע לי מנה נוסף, ומדוע אמרה המשנה שגם באופן זה 'נתקבלה כתובתה', ואין לה כל תביעה על נכסי היורשים.
מתרצת הגמרא, אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהַּ, כָּאן שָׁנָה רַבִּי – במשנה זו לימד אותנו רבי בדרך רמז את הדין המפורש בברייתא, שהַכֹּל לְבַעַל הַמָּעוֹת, כלומר, אדם השולח שליח לקנות עבורו סחורה, וקנאה השליח בזול, אינו יכול ליטול לעצמו את הרווח שהרויח בכך שקנה את הסחורה בזול, אלא בעל המעות, ששלחו, הוא שמרויח מכך שנמכרה הסחורה בזול, כִּדְתַנְיָא – וכפי ששנינו דין זה בברייתא, שליח שהלך בשליחות בעל המעות לקנות סחורה, והוֹסִיפוּ לוֹ מידה אַחַת יְתֵירָה, הַכֹּל לַשָּׁלִיחַ – השליח הוא שמרויח מכך, ונוטל את המידה היתירה לעצמו, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי חולק ואוֹמֵר, חוֹלְקִין ברווח בעל המעות והשליח. תמהה על כך הגמרא, וְהָתַנְיָא – והרי שנינו בברייתא אחרת, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, באופן שהיה רווח במקח, הַכֹּל ניתן לְבַעַל הַמָּעוֹת. מתרצת הגמרא, אָמַר רָמִי בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יִצְחָק, לֹא קַשְׁיָא – אין קושיא וסתירה בין הברייתות, אלא כָּאן – בברייתא האחרונה, שאמר רבי יוסי שהכל לבעל המעות, היינו בְּדָבָר שֶׁאֵין לוֹ קִצְבָּה – שאין לו מחיר קבוע, וכָּאן – בברייתא הראשונה, שאמר רבי יוסי שחולקים ברווח, היינו בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ קִצְבָּה. אָמַר רַב פָּפָּא, הִלְכָּךְ, כיון שאנו פוסקים הלכה כרבי יוסי, הדבר תלוי, בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ קִצְבָּה, חוֹלְקִין, ובְּדָבָר שֶׁאֵין לוֹ קִצְבָּה, הַכֹּל לְבַעַל הַמָּעוֹת. ומבאר הרי"ף, פֵּירוּשׁ, 'דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ קִצְבָּה' היינו כְּגוֹן הַפֵּירוֹת שֶׁנִּמְכָּרִין במִנְיָן יָדוּעַ אוֹ במִשְׁקָל יָדוּעַ אוֹ במִדָּה יָדוּעַ בְּכָךְ וְכָךְ – בסכום מסוים, אִם נָתַן לוֹ הַמּוֹכֵר אוֹתוֹ הַדָּבָר הַיָּדוּעַ, וְהוֹסִיף לוֹ אַחַת יְתֵירָה, אף על פי שבודאי התכוון המוכר לתת את התוספת לשליח עצמו, מכל מקום חוֹלְקִין, וְלָמָּה חוֹלְקִין הַשָּׁלִיחַ עִם בַּעַל הַבַּיִת, ואין אומרים שכל הרווח יהיה לשליח, הוֹאִיל וּבָאתָה לוֹ לַשָּׁלִיחַ הֲנָאָה עַל יְדֵי בַּעַל הַבַּיִת, שהרי אם לא היה נותן לו בעל הבית את המעות לא היה יכול לקנות דבר, ולא היה מקבל את התוספת, לכן בעל הבית חוֹלֵק עִמּו. אבל בדבר שאין לו קצבה, וכגון טלית או חפצים אחרים הנמכרים באומד הדעת, ואין להם מחיר קבוע לפי משקל או מידה מסוימים, לא ניתן לומר שיש כאן 'עיקר' ו'תוספת', אלא הכל מקח אחד, ולכן כל הרווח של בעל המעות, ולא של השליח. ובמשנתנו, שמכרה האלמנה קרקע, שזהו דבר שאין לו קצבה, כל הרווח שייך ליורשים, שהם נחשבים כ'בעלי המעות', ולכן סתם רבי במשנתנו את הדין ואמר שאם מכרה נכס השוה מנה במאתים, היורשים הם המרויחים מכך, וכיון שהרווח שייך להם, והיא נטלה אותו, הרי זה נחשב כאילו שילמו לה את כל המאתים זוז, שהם דמי כתובתה.
