כפי שהתבאר במשנתנו, נחלקו חכמים ורבן שמעון בן גמליאל באופן שטעו הדיינים בשומת הנכסים של היורשים, בשיעור שתות, שלדעת חכמים המקח בטל, ולדעת רבן שמעון בן גמליאל המקח קיים, שאם לא כן, מה כח בית דין יפה. מבררת הגמרא את ההלכה, אָמַר רַב הוּנָא בַּר חִינְנָא, אָמַר רַב נַחְמָן, הֲלָכָה כְּדִבְרֵי חֲכָמִים, שאם היתה הטעות יתירה על שתות, המקח בטל.
תמהה הגמרא, וְלֵית לֵיהּ לְרַב נַחְמָן – וכי אין רב נחמן סובר את סברתו של רבן שמעון בן גמליאל, שאם המקח בטל אם כן מַה כֹּחַ בֵּית דִּין יָפֶה, ומחמת כן אף ביותר משתות המקח קיים, וְהָאֲמַר רַב נַחְמָן, אָמַר שְׁמוּאֵל, יְתוֹמִים קטנים וגדולים שֶׁבָּאוּ לַחֲלוֹק ביניהם בְּנִכְסֵי אֲבִיהֶם, בֵּית דִּין מַעֲמִידִין לָהֶם – לקטנים אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, וּבוֹרְרִין לָהֶם חֵלֶק יָפֶה, וְאִם הִגְדִּילוּ, ואינם רוצים את אותו חלק שבררו להם בית דין, יְכוֹלִין לִמְחוֹת ולבטל את החלוקה. וְרַב נַחְמָן דִּידֵיהּ [-עצמו] אָמַר, גם לאחר שהִגְדִּילוּ היתומים אֵין יְכוֹלִין לִמְחוֹת, דְּאִם כֵּן – שאם תאמר שיכולים הם למחות ולבטל את החלוקה, מַה כֹּחַ בֵּית דִּין יָפֶה, וכיון שרב נחמן עצמו סובר סברא זו של 'מה כח בית דין יפה', מדוע פסק במשנתנו הלכה כחכמים, החולקים על רבן שמעון בן גמליאל האומר טעם זה של 'מה כח בית דין יפה'.
מתרצת הגמרא, לֹא קַשְׁיָא – אין זו קושיא, ואין סתירה בדברי רב נחמן, הָא דְּטָעוּ – האופן שבו סובר רב נחמן שאין אומרים 'מה כח בית דין יפה', הוא במשנתנו, שטעו הדיינים בשומתם, וכיון שטעו מתבטל המקח, ואין חוששים ל'כח בית דין', הָא דְּלֹא טָעוּ – ואילו האופן שבו סובר רב נחמן שחוששים לכח בית דין, הוא כשלא היתה לדיינים טעות, וכגון כשעשו חלוקה בין היתומים, וכיון שלא היתה להם טעות חיזקו חכמים את כח בית דין ואמרו שאין היתומים שהגדילו יכולים למחות ולבטל את החלוקה.
תמהה הגמרא, אִי דְּלֹא טָעוּ – אם מדובר באופן שלא טעו הדיינים בחלוקתם, מַאי יְכוֹלִין לִמְחוֹת אִיכָּא – במה יכולים היתומים למחות, ומדוע ירצו לבטל את החלוקה שעשו להם הדיינים. מתרצת הגמרא, בְּרוּחוֹת – יכולים הם לטעון שאין רצונם בחלוקה זו שבה קיבלו את הקרקע שבצד מסוים, ומעדיפים את הקרקע שבצד האחר, אף שהיא שוה לקרקע זו שקיבלו, מאחר ויש להם בסמוך לה קרקע אחרת השייכת להם, ונח להם שיהיו כל קרקעותיהם סמוכות זו לזו, שכך קל להם לעבדם ולשומרם. פוסק הרי"ף, וְהִלְכְתָא – וההלכה היא כְּרַב נַחְמָן, הפוסק כחכמים, שבמקום שטעו הדיינים בשומתם בשיעור שתות, מתבטלת מכירתם.
אָמַר רַב יוֹסֵף, אַרְמַלְתָּא דְּזַבִּינָא – אלמנה שמכרה מנכסי היתומים כדי לגבות כתובתה, אַחֲרָיוּתָא אַיַּתְמֵי – האחריות של המקח מוטלת על היתומים, וכאילו הם עצמם מכרו את הנכסים, ולכן אם לאחר זמן התברר שהשדה היתה גזולה, או שבא בעל חוב של אביהם והוציא את הקרקע מיד הלוקח, חוזר הוא וגובה את דמי מקח מנכסי היתומים. וּבֵי דִּינָא דְזַבִּין – וכן אם מכרו הדיינים את נכסי היתומים לצורך פרעון הכתובה, אַחֲרָיוּתָא אַיַּתְמֵי – מוטלת האחריות על נכסי היתומים.
הגמרא דנה עתה האם הדיינים המוכרים מנכסי היורשים צריכים להכריז תחילה על המכירה [כדי שיוכלו לקבל תמורת הקרקע את הסכום הגדול ביותר]: אָמַר אֲמֵימַר מִשְּׁמֵיהּ [-משמו] דְּרַב יוֹסֵף, בֵּית דִּין שֶׁמָּכְרוּ מנכסי היתומים שֶׁלֹּא בְּהַכְרָזָה, נַעֲשֹׁוּ כְּמִי שֶׁטָּעוּ בִּדְבַר מִשְׁנָה, וְחוֹזְרִין מהמכירה. תמהה הגמרא על דברי רב יוסף, וכי רק 'נַעֲשֹׁוּ' כמי שטעו בדבר משנה, שמשמע מכך שאין זו טעות בדבר משנה ממש, הלא וַדַּאי טָעוּ במשנה מפורשת, דִּתְנַן – שהרי כך שנינו במשנה במסכת ערכין (כא:), שׁוּם – שומת נכסי הַיְתוֹמִים לצורך מכירתם, נעשית על ידי הכרזה שְׁלֹשִׁים יוֹם, שׁוּם שדה של הֶקְדֵּשׁ, נעשית על ידי הכרזה של שִׁשִּׁים יוֹם, וּמַכְרִיזִין פעמיים בכל יום, בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב, ועל כל פנים מבואר במשנה בפירוש שמכירת נכסי יתומים נעשית על ידי הכרזה, ואם כן בית דין שמכרו ללא הכרזה, טעו במשנה זו, ובודאי מכירתם בטלה.
מתרצת הגמרא, אִי מֵהַהִיא – אם היית מוכיח דין זה רק מאותה משנה, הֲוָה אֲמֵינָא – הייתי יכול לדחות ולומר, הַנֵּי מִילֵּי – שדין זה הוא רק בשָׁלִיחַ המוכר קרקע עבור היתומים או עבור הקדש, אֲבָל בֵּית דִּין שמכרו, לֹא – יתכן שאינם חייבים למכור על ידי הכרזה, קָא מַשְׁמָע לָן – לכך הוצרך רב יוסף להשמיענו, דַּאֲפִילוּ בֵּית דִּין צריכים למכור בהכרזה, ואם מכרו שלא בהכרזה, דינם כטועים בדבר משנה, והמקח בטל.
