אֵיתִיבֵיהּ [-הקשה] רַב אַשִׁי לַאֲמֵימַר, הסובר שדיינים שמכרו ללא הכרזה מכרם בטל, שנינו במשנתנו, שׁוּם הַדַּיָּינִין [-קרקע שנמכרה בשומת הדיינים], שֶׁפִּיחֲתוּ שְׁתוּת אוֹ שֶׁהוֹתִירוּ שְׁתוּת, מִכְרָן בָּטֵל, ויש לדייק מכך שרק מחמת שטעו בשומתם מתבטל המקח, הָא שָׁוֶה בְּשָׁוֶה – אבל אם מכרו את הקרקע בשוויה האמיתי, מִכְרָן קַיָּים, מַאי לָאו דְּלֹא אַכְרוּז – והאם אין המדובר באופן שמכרו הדיינים את הקרקע ללא הכרזה, ואף על פי כן מכרם קיים, כיון שלא טעו במקח. השיב אמימר לרב אשי, לֹא, משנתנו עוסקת בְּאופן דְאַכְרוּז, ומחמת כן אם לא טעו במקח, מכרם קיים, ואילו אם טעו מתבטל המקח, ואף על פי שהכריזו.
חזר רב אשי ותמה על תירוצו של אמימר, וְהָא מִדְּסֵיפָא בִּדְאַכְרוּז הָוֵי – והרי מכך שבסיפא פירשה המשנה שמדובר באופן שהכריזו בית דין, רֵישָׁא בְּלֹא אַכְרוּז – משמע שהרישא עוסקת באופן שלא הכריזו הדיינים [ואף על פי כן אם לא טעו המקח קיים], ומבאר רב אשי היכן מוכח שהסיפא עוסקת באופן שהכריזו, דְּקָתָּנֵי – שהרי כך שנינו בסֵיפָא, אֲבָל אִם עָשׂוּ הדיינים אִיגֶּרֶת בִּקּוֹרֶת, והיינו הכרזה שעל ידה מבקרים האנשים את הקרקע, אֲפִילּוּ טעו ומָכְרוּ שָׁוֶה מָאתַיִם בְּמָנֶה, אוֹ שמכרו שָׁוֶה מָנֶה בְּמָאתַיִם, מִכְרָן קַיָּם. השיב אמימר לרב אשי, לֹא – אין לדייק כן מהסיפא, אלא גם הרֵישָׁא וְגם הסֵיפָא עוסקות בְּאופן דְּאַכְרוּז, וְלֹא קַשְׁיָא – ואין להקשות ולדייק מהסיפא שרק בה מדובר כשהכריזו, ואילו ברישא מדובר כשלא הכריזו, אלא כָּאן מדובר בִּדְבָרִים שֶׁמַּכְרִיזִין עֲלֵיהֶן, וכָּאן מדובר בִּדְבָרִים שֶׁאֵין מַכְרִיזִין עֲלֵיהֶן, ומבאר הרי"ף, רֵישָׁא דְּקָתָּנֵי – מה ששנינו ברישא, שאם פִּיחֲתוּ הדיינים שְׁתוּת אוֹ הוֹתִירוּ שְׁתוּת מִכְרָן בָּטֵל, וְהיינו אַף עַל גַּב דְּאַכְרוּז, זהו בִּדְבָרִים שֶׁאֵין מַכְרִיזִין עֲלֵיהֶם, אִי נַמִּי [-וכן] בְּשָׁעָה שֶׁאֵין מַכְרִיזִין, אִי נַמִּי [-וכן] בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מַכְרִיזִין [ולהלן יבואר מה הם אותם מקרים שאין מכריזים בהם], דְּכֵיוָן דְּלֹא בָּעוּ הַכְרָזָה – מאחר ובמקרים אלו אין צורך בהכרזה, בֵּין אַכְרוּז בֵּין לֹא אַכְרוּז חַד דִּינָא הוּא – דין אחד להם בין אם הכריזו עליהם ובין אם לא הכריזו עליהם, וְאִם פִּיחֵת שְׁתוּת אוֹ הוֹתִיר שְׁתוּת, מִכְרָן בָּטֵל, ואם מכרו שָׁוֶה בְּשָׁוֶה, מִכְרָן קַיָּים. וְאילו בסֵיפָא, דְּקָתָּנֵי [-ששנינו בה] שאִם עָשׂוּ אִיגֶּרֶת בִּקּוֹרֶת אֲפִילּוּ מָכְרוּ שָׁוֶה מָנֶה בְּמָאתַיִם אוֹ שָׁוֶה מָאתַיִם בְּמָנֶה מִכְרָן קַיָּים, היינו בִּדְבָרִים שֶׁמַּכְרִיזִין עֲלֵיהֶן, וּבְשָׁעָה שֶׁמַּכְרִיזִין, וּבְמָקוֹם שֶׁמַּכְרִיזִין, דְּבאופן זה שיש צורך בהכרזה, כֵיוָן דְּאַכְרוּז עֲלַיְהוּ כִּדְחָזֵי – מאחר והכריזו עליהם כראוי, בֵּין פִּיחֲתוּ ובֵין הוֹתִירוּ, מִכְרָן קַיָּים.
מבארת עתה הגמרא, וְאֵלּוּ הֵן דְּבָרִים שֶׁאֵין מַכְרִיזִין עֲלֵיהֶם, הָעֲבָדִים הכנעניים, וְהַשְּׁטָרוֹת, וְהַמִּטַּלְטְלִין. מבררת הגמרא, מַאי טַעְמָא – מה הטעם לכך שאין מכריזים על דברים אלו, ומבארת, עוּלָא אָמַר, הטעם שאין מכריזים על עֲבָדִים, שֶׁמָּא יִשְׁמְעוּ זאת, וְיִבְרְחוּ, מחשש שהקונה שיקנה אותם יכביד את עולו עליהם. והטעם שאין מכריזים על שְׁטָרוֹת וּמִטַּלְטְלִין, שֶׁמָּא יִגָּנְבוּ על ידי בני אדם שישמעו את דבר ההכרזה. נמצא איפוא שמכריזים רק על מכירת קרקע. ממשיכה הגמרא ומבארת, מה היא שָׁעָה שֶׁאֵין מַכְרִיזִין, כִּדְאָמְרֵי נְהַרְדָּעֵי – כפי שאמרו בני ישיבת נהרדעא, אם מוכרים מנכסי המת לְכַרְגָא -כדי לשלם את המיסים שהתחייב בהם, שצריכים לשלמם מיד, וְלִמְזוֹנֵי – לצורך מזונות האלמנה והבנות, וְלִקְבוּרָה – לצורך הוצאות קבורת המת, שבכל המקרים הללו המכירה נחוצה להיעשות מיד כדי שיהיה בידם ממון, מְזַבְּנִינַן שֶׁלֹּא בְּאַכְרַזְתָּא – מוכרים את הנכסים ללא הכרזה. ומָקוֹם שֶׁאֵין מַכְרִיזִין, היינו כְּגוֹן העיר נְהַרְדָעָא, דְּאָמַר רַב נַחְמָן, מֵעוֹלָם לָא עָשׂוּ אִיגֶּרֶת בִּקּוֹרֶת [-הכרזה] בִּנְהַרְדָּעָא. ומבררת הגמרא את הטעם לכך, סָבוּר מִינָהּ – חשבו בני הישיבה שהטעם שלא עשו הכרזה בנהרדעא הוא מִשּׁוּם דִּבְקִיאֵי בְּשׁוּמָא – כיון שהם בקיאים בשומא, ואינם צריכים הכרזה, אָמַר לְהוּ רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוּמֵי, לְדִידִי מִיפַרְשָׁא לִי מִינֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן – אני שמעתי את טעם הדבר מרב נחמן, מִשּׁוּם דָּקְרוּ לְהוּ – כיון שהיו אנשי העיר מכנים את אותם שקנו את הנכסים, בְּנֵי אַכְלֵי נִכְסֵי דְּאַכְרַזְתָּא – אוכלי נכסים שנמכרו בהכרזה, כיון שנכסים כאלו נמכרים בדרך כלל מתוך דוחק, שהנושה מכריח את היתומים או את הלוה לפרוע לו, ולשם כך מוכרים בית דין את הנכסים, וגנאי הוא לקונים את הנכסים בדרך זו, ומחמת כן לא היו בני אדם רוצים לקנות נכסים בדרך הכרזה, והפסידו מכך היתומים, ולכן אמרו שבמקום זה אין מכריזים כלל.
כפי שהתבאר לעיל, אין מכריזים על מטלטלין של יתומים העומדים למכירה, מחשש שמא ייגנבו. הגמרא מבארת עתה מה דרך המכירה הראויה של מטלטלין: אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, מִטַּלְטְלִין שֶׁל יְתוֹמִין העומדים למכירה לצורך פריעת חוב, שָׁמִין אוֹתָן, וּמוֹכְרִין אוֹתָן לְאַלְתַּר [-מיד]. וְרַב חִסְדָּא אָמַר בשם אֲבִימִי, מוֹלִיכִין אוֹתָן [-את המטלטלין] לַשְּׁוָקִים, כדי שיוכלו לקבל עבורם מחיר גבוה וירויחו היתומים. ומבארת הגמרא, וְלֹא פְּלִיגֵי – ואין כאן מחלוקת, אלא כל אחד אמר את דינו באופן אחר, הָא – דינו של אבימי, שמוליכים את המטלטלין לשוק, היינו באופן דִּמְקָרַב שׁוּקָא – שיום השוק יהיה בזמן קרוב. הָא – ואילו דברי שמואל, האומר שאין מוכרים את המטלטלין לשוק, היינו באופן דִּמְרַחַק שׁוּקָא – שיום השוק רחוק מאותו יום, ויצטרכו להמתין לו זמן רב.
