ט כְּ֭בוֹדִי מֵֽעָלַ֣י הִפְשִׁ֑יט וַ֝יָּ֗סַר עֲטֶ֣רֶת רֹאשִֽׁי׃ י יִתְּצֵ֣נִי סָ֭בִיב וָֽאֵלַ֑ךְ וַיַּסַּ֥ע כָּ֝עֵ֗ץ תִּקְוָתִֽי׃ יא וַיַּ֣חַר עָלַ֣י אַפּ֑וֹ וַיַּחְשְׁבֵ֖נִי ל֣וֹ כְצָרָֽיו׃ יב יַ֤חַד ׀ יָ֘בֹ֤אוּ גְדוּדָ֗יו וַיָּסֹ֣לּוּ עָלַ֣י דַּרְכָּ֑ם וַיַּֽחֲנ֖וּ סָבִ֣יב לְאָֽהֳלִֽי׃
֍ ֍ ֍
(ט) כְּבוֹדִי מֵעָלַי הִפְשִׁיט, כי לקח ממנו את כבודו, וַיָּסַר עֲטֶרֶת רֹאשִׁי, בכך שניטלו ממנו עושרו וגדולתו.
(י) יִתְּצֵנִי סָבִיב וָאֵלַךְ – הרג את בני שהיו סביבי, וַיַּסַּע כָּעֵץ תִּקְוָתִי – עקר את תקוותי כעץ שעוקרים אותו משורשיו, על ידי שייסר את גופו במכאובים שאין לו תקווה להתרפא מהם.
(יא) וַיַּחַר עָלַי אַפּוֹ – גרם לכעסו להתגרות בי [וכאילו הכעס הוא דבר שיש לו קיום בפני עצמו], וַיַּחְשְׁבֵנִי לוֹ כְצָרָיו – והכעס חשב אותי לצר ואויב לו.
(יב) יַחַד יָבֹאוּ גְדוּדָיו של הכעס, והם גדודי שבא וכשדים שנפלו על כל רכושו ושדדו אותו [ורמז בכך גם על רעיו, שהפכו לצרים ולוחמים בו], וַיָּסֹלּוּ עָלַי דַּרְכָּם – סללו את דרכם אלי, וַיַּחֲנוּ סָבִיב לְאָהֳלִי.
