יח רֵ֣ישׁ וְ֭קָלוֹן פּוֹרֵ֣עַ מוּסָ֑ר וְשֹׁמֵ֖ר תּוֹכַ֣חַת יְכֻבָּֽד׃ יט תַּֽאֲוָ֣ה נִֽ֭הְיָה תֶּֽעֱרַ֣ב לְנָ֑פֶשׁ וְתֽוֹעֲבַ֥ת כְּ֝סִילִ֗ים ס֣וּר מֵרָֽע׃
֍ ֍ ֍
(יח) רֵישׁ וְקָלוֹן פּוֹרֵעַ מוּסָר – מי שאינו מתיירא אפילו מעונשי ה' [לשון 'מוסר' מורה על יראת העונש], ישיגו אותו עניות ובזיון. וְשֹׁמֵר תּוֹכַחַת – ואילו מי שאינו צריך אפילו את יראת העונש, אלא די לו בהוכחות הבאות מכח השכל וההבנה, כדי לשמור את מצוות ה', יְכֻבָּד – הוא הראוי לכבוד.
(יט) תַּאֲוָה נִהְיָה תֶּעֱרַב לְנָפֶשׁ – ההולך אחר תאוותיו, הגם שאין בתאוות אלו טובה או תועלת, רוצה הוא בעריבות שיש לנפש הבהמית שלו, וְתוֹעֲבַת כְּסִילִים סוּר מֵרָע – מחמת כן נתעב בעיני הכסילים לסור מהרע. והכוונה בכך היא ללמד שהכסיל יודע את חוקי החכמה ומכיר באמיתתם, ולולא תאוותיו היה הולך בדרכי החכמה, אך כיון שאינו יכול לשלוט על תאוותיו הבהמיות, אינו סר מהרע.
