אָמַר רָבָא, הִלְכְתָא – כך היא ההלכה, אֵין נִזְקָקִין לְנִכְסֵי יְתוֹמִים, לגבות מהם את חובות אביהם, כיון שחוששים שמא היה ביד האב שובר על חובות אלו, וְאִם אָמַר האב לפני מותו תְּנוּ את הממון לפלוני בחובו, נִזְקָקִין לגבות את החוב מנכסי היתומים, וכפי שהתבאר לעיל, שאם החייב מודה, אין חוששים שהחוב פרוע. ואם אמר הלוה לפני מותו שיתנו לבעל חובו 'שָׂדֶה זוֹ', וְכן אם אמר שיתנו לו מָנֶה זוֹ, נִזְקָקִין לנכסים ליטול מהם את השדה או המנה הללו, וְאֵין מַעֲמִידִין אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שיטען טענות לטובת היתומים, דכיון שהודה האב שאין החוב פרוע ואף ייחד קרקע או ממון מסוימים לפרעון, בודאי לא טעה בהודאתו, והחוב קיים. אך אם אמר האב שיתנו לבעל חובו 'שָׂדֶה' סְתָם, וּ'מָנֶה' סְתָם, נִזְקָקִין להגבות מנכסיו שדה או מנה בפרעון החוב, וּמַעֲמִידִין אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שיטען טענות עבור היתומים, כי מאחר ולא ייחד האב שדה או מנה מסוימים לפרעון החוב, יתכן שבאמת החוב פרוע, אלא ששכח האב את הפרעון ולכן אמר שיתנו לו ממון מנכסיו. אֲבָל אם מכר האב שדה לפני מותו, ולאחר מותו נִמְצֵאת שָׂדֶה זו שֶׁאֵינָה שֶׁלּוֹ כלל, ואחריות המכירה מוטלת על נכסי המת, הרי באופן זה אין מקום לחשוש לפרעון או לשובר, ולכן גם אם לא אמר האב כלום, נִזְקָקִין לנכסיו לגבות מהם את דמי המכירה וליתנם לאותו שקנה את השדה שלא היתה שלו, וְאֵין מַעֲמִידִין אַפּוֹטְרוֹפּוֹס ליתומים, כיון שהעדים מעידים עתה שהשדה היתה גזולה בידו, אין חוששים שמא הם מעידים שקר, והרי זה כאילו התברר לנו בבירור שלא היתה השדה שלו, וגובים מנכסיו את דמי המכירה.
אָמְרֵי נְהַרְדָּעֵי – אמרו בני ישיבת נהרדעא, בְּכוּלְהוּ – בכל האופנים שהוזכרו לעיל, ואפילו כשלא הודה הלוה לפני מותו שהחוב פרוע, ולא נידוהו קודם מותו על שאינו פורע את החוב, נִזְקָקִין לגבות את החוב מנכסי היתומים, וּמַעֲמִידִין אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שיטען לטובת היתומים, לְבַר – חוץ מֵאופן שנִּמְצֵאת השָׂדֶה שמכר המת שֶׁאֵינָהּ שֶׁלּוֹ כלל, שאין מעמידים אפוטרופוס, כיון דְּאַחְזוֹקֵי סָהֲדֵי בְּשִׁיקְרֵי לֹא מַחֲזֵקִינָן – אין חוששים שמא העדים משקרים, וכיון שהם מעידים עתה שהשדה היתה גזולה בידו, ודאי האמת כדבריהם, וגובים מנכסי היתומים.
אָמַר רַב אַשִׁי, הִלְכָּךְ – כיון שנחלקו רבא ונהרדעי באופן שאין ראיה שהחוב אינו פרוע, אֲנָן – אנו, אם בא לפנינו דין כזה, אִזְדַּקוּקֵי לֹא מִזְדַּקְּקִינַן – אין נזקקים לנכסי היתומים לגבות מהם חוב זה, דְּהָא [-שהרי] אָמַר רָבָא, הִלְכְתָא, אֵין נִזְקָקִין. וְאִי מִזְדַּקְּקִינַן – ובאופן שכן נזקקים לנכסי היתומים, והיינו כשהלוה הודה לפני מותו שאין החוב פרוע, או שנידוהו קודם שמת על שאינו פורע ומת בנידויו, שבאופנים אלו גם לדעת רבא גובים את החוב מנכסי היתומים, מוֹקְמִינָן – מעמידים אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שיטען טענות לטובת היתומים, דְּהָא אָמְרֵי – שהרי כך אמרו נְהַרְדָּעֵי, בְּכוּלְהוּ נִזְקָקִין וּמַעֲמִידִין אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, לְבַר מִנִּמְצֵאת שָׂדֶה שֶׁאֵינָה שֶׁלּוֹ, דְּאַחְזוֹקֵי סָהֲדֵי בְּשִׁקְרִי לָא מַחֲזֵקִינָן, ולגבי נידון זה של העמדת אפוטרופוס אנו פוסקים כדברי נהרדעי, שאין מי שחולק על זה [שהרי לדברי רבא אין נזקקים כלל לנכסיהם].
משנה
הַיְתוֹמָה הקטנה, שהשיאוה אמה ואחיה, שנישואין אלו מועילים רק מדרבנן, ובעודה קטנה יכולה היא למאן ולצאת ללא גט, וְהַשְּׁנִיָּה לעריות, שאיסורה מדרבנן, וְהָאַיְלוֹנִית – אשה שאינה ראויה ללדת, אֵין לָהֶן, לֹא כְּתוּבָּה, אם התגרשו או התאלמנו, ולגבי יתומה שמיאנה הטעם הוא כיון שלא הבעל הוא שגירשה, אלא היא מעצמה יצאה, ולכן אין לה כתובה, ולגבי שניה הטעם הוא כיון שנישואין באיסור הם, וקנסוה שלא תהיה לה כתובה [ובגמרא יבואר מדוע קנסו אותה ולא אותו], וגבי איילונית כיון שמקח טעות הוא זה. וְלֹא פֵּירוֹת [ובגמרא יבואר מה הם 'פירות' אלו], וְלֹא מְזוֹנוֹת מנכסי הבעל, כיון שגם חיוב זה הוא מתנאי כתובה, וכיון שהשניה לעריות אין לה כתובה, אין הבעל חייב במזונותה [ובגמרא יבואר באיזה אופן אמרו שלממאנת אין מזונות], וְלֹא בְּלָאוֹת – בגדים שהכניסה האשה בנדונייתה, ובלו, שאין הבעל צריך לשלם לה את ההפרש בין מה שנשאר לבין מה שהיו הנכסים שוים בשעה שנשאה.
וְאִם מִתְּחִילָּה נְשָׂאָהּ לְשֵׁם [-על דעת כך שהיא] אַיְלוֹנִית, יֵשׁ לָהּ כְּתוּבָּה, וכן יש לה פירות, מזונות ובלאות, וכל תנאי כתובה, ככל אשה.
אַלְמָנָה הנשואה באיסור לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה הנשואה באיסור לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה הנשואות באיסור לְיִשְׂרָאֵל, בַּת יִשְׂרָאֵל לְנָתִין וּלְמַמְזֵר, יֵשׁ לָהֶן כְּתוּבָּה, ובגמרא יבואר טעם החילוק בין שניות לעריות, האסורות מדרבנן, שאין להן כתובה, לבין איסורי תורה אלו, שיש להן כתובה.
גמרא
שנינו במשנה, 'היתומה כו' אין להן כתובה', ותמהו על דין זה ביְרוּשַׁלְמִי (הלכה ז), וְכי יְתוֹמָה אֵין לָהּ כְּתוּבָּה. ותירצו שם, תִּפְתֹּר – תעמיד את המשנה בִּיתוֹמָה שֶׁמֵּאֲנָה, כְּשֵׁם שֶׁקָּנְסוּ בָּהּ [-אותה] שֶׁאֵין לָהּ כְּתוּבָּה, כָּךְ קָנְסוּ בּוֹ, שֶׁאפילו אִם קִידְּשָׁהּ בְּלִיטְרָא דְּדַהֲבָא – בליטרת זהב, ומיאנה, מְאַבֵּד הַכֹּל, ואינה חייבת להחזיר לו את כסף הקדושין.
