שנינו במשנה, 'היתומה, והשניה, והאיילונית, אין להן לא כתובה' וכו'. אָמַר שְׁמוּאֵל, לֹא שָׁנוּ במשנתנו דין זה שאין להן כתובה, אֶלָּא לגבי עיקר הכתובה, והיינו מָנֶה לאלמנה וגרושה, ומָאתַיִם לבתולה, אֲבָל תּוֹסֶפֶת כתובה, שהתחייב עליה הבעל, יֵשׁ לָהֶן, כיון שזהו ככל שטר חוב שמתחייב האדם לחבירו, ומאחר וחייב את עצמו מדעת עצמו, אינו נפטר מחיוב זה, ואין זה דומה לעיקר כתובה, שתקנת חכמים היא, ובנשים אלו לא תקנו חכמים כתובה.
תַּנְיָא נַמִּי הֲכִי – שנינו כן אף בברייתא, נָשִׁים שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים שאֵין לָהֶן כְּתוּבָּה, ומבאר הרי"ף, כְּגוֹן, הַמְמָאֶנֶת, וְהַשְּׁנִיָּה לעריות, וְהָאַיְלוֹנִית, אֵין לָהֶן מָנֶה וּמָאתַיִם של עיקר כתובה, אֲבָל תּוֹסֶפֶת כתובה יֵשׁ לָהֶן. וְנָשִׁים שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים שיוֹצְאוֹת שֶׁלֹּא בִּכְתוּבָּה, כְּגוֹן עוֹבֶרֶת עַל דָּת [מֹשֶׁה וִיהוּדִית], וְחַבְרוֹתֶיהָ – ונשים הדומות לה, וכגון שנודע לו לאחר הנישואין שיש בה מומים, או שיש עליה נדרים, שזהו מקח טעות, אֵין לָהֶן תּוֹסֶפֶת כתובה, כיון שעל דעת כן שתעבור על דת או שיהיה זה מקח טעות לא התחייב בתוספת כתובה, וְכָל שֶׁכֵּן שאין להן מָנֶה ומָאתַיִם. וְהַיּוֹצְאָה מִשּׁוּם שֵׁם רַע, והיינו שזינתה תחתיו ונאסרה עליו, נוֹטֶלֶת מַה שֶּׁבְּפָנֶיהָ – נוטלת היא מה שנשאר קיים מהנכסים שהכניסה לבעלה, וְיוֹצֵאת. ודין זה האמור בסיום הברייתא, מְסַיַּיע לֵיהּ – יש ממנו סיוע לְדינו של רַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא, אשה שזִינְּתָה תחת בעלה, לֹא הִפְסִידָה בְּלָאוֹתֶיהָ קַיָּימִין, ומבאר הרי"ף, פֵּירוּשׁ, 'בְּלָאוֹתֶיהָ' הֵן בְּלָאוֹת נְכָסִים הַנִּכְנָסִין וְהַיּוֹצְאִין עִמָּהּ, בֵּין נִכְסֵי מְלוֹג [שהם נכסים שהקרן נשארת שייכת לאשה, והבעל אוכל את פירות הנכסים], ובֵּין נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל [שהם נכסים שהבעל מתחייב באחריותן כפי שוויים בעת הנישואין].
הגמרא דנה עתה ביתומה קטנה שהשיאוה אחיה ואמה: רַב תָּנֵי קְטַנָּה שהשיאוה אמה ואחיה, שנישואין אלו הן מדרבנן, היוֹצְאָה מבעלה בְּגֵט בעודה קטנה, אֵין לָהּ כְּתוּבָּה, וְכָל שֶׁכֵּן באופן שהיא מְמָאֶנֶת ויוצאת מרשותו מדעתה, שאין לה כתובה, כיון שסובר רב שאין נישואין לקטנה כלל [באופן שלא קידשה אביה] ואינה אלא כמפותה, שאין לה כתובה. וּשְׁמוּאֵל תָּנֵי, מְמָאֶנֶת אֵין לָהּ כְּתוּבָּה, כיון שיצאה מרשותו מדעת עצמה, ולא מרצונו, אבל קטנה שהשיאוה אמה ואחיה היוֹצְאָה בְּגֵט, כיון שהוא המוציאה מרשותו, יֵשׁ לָהּ כְּתוּבָּה. וְקַיְּימָא לָן – ומקובל בידינו שההלכה כִּשְׁמוּאֵל, שאם מוציאה בעלה בגט, יש לה כתובה. וְאָזְדָא שְׁמוּאֵל לְטַעֲמֵיהּ – ובנידון זה הלך שמואל לשיטתו, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל כמה חילוקי דינים בין הממאנת לבין היוצאת בגט, מְמָאֶנֶת אֵין לָהּ כְּתוּבָּה, יוֹצְאָה בְּגֵט יֵשׁ לָהּ כְּתוּבָּה. מְמָאֶנֶת, לֹא פְּסָלָהּ מִן הָאַחִים – לא נפסלה על אֶחָיו כדין אשת אח, שהרי על ידי המיאון עוקרת היא את הנישואין מתחילתם, וְלֹא פְּסָלָהּ מִן הַכְּהֻנָּה, כיון שאינה נחשבת כגרושה, שהרי מיאונה ביטל את הנישואין, ומטעם זה גם אין לה כתובה. אבל יוֹצְאָה בְּגֵט, אף על פי שגט זה ניתן על קידושין המועילים רק מדרבנן, מכל מקום בכך הרי פְּסָלָהּ מִן הָאַחִין, כיון שנחשבת היא כאשת אח, וּפְסָלָהּ מִן הַכְּהֻנָּה מדרבנן כדין גרושה, ומטעם זה גם יש לה כתובה. מְמָאֶנֶת, אֵינָהּ צְרִיכָה לְהַמְתִּין שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים, שתיקנו חכמים לכל אשה שהתאלמנה או התגרשה, שעליה להמתין שלשה חודשים עד שתינשא לאחר, ואילו יוֹצְאָה בְּגֵט צְרִיכָה לְהַמְתִּין שְׁלֹשָׁה חֲדָשִׁים [ואף שטעם תקנה זו הוא כדי להבחין בין זרעו של ראשון לבין זרעו של שני, וטעם זה אינו שייך בקטנה, שאינה מתעברת כלל, מכל מקום לא חילקו חכמים בתקנתם].
תמהה הגמרא, מַאי קָא מַשְׁמָע לָן – מה השמיע לנו שמואל בדינים אלו, תְּנֵינָא – והלא שנינו דינים אלו כבר בברייתא, הַמְמָאֶנֶת בְּאִישׁ, הוּא מוּתָּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ, וְהִיא מוּתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו, וְלֹא פְּסָלָהּ מִן הַכְּהֻנָּה. אך אם נָתַן לָהּ גֵּט, הוּא אָסוּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ, וְהִיא אֲסוּרָה בִּקְרוֹבָיו, וּפָסְלָהּ מִן הַכְּהֻנָּה. מתרצת הגמרא, אכן דינים אלו כבר מבוארים בברייתא, אך דין זה שצְרִיכָה לְהַמְתִּין שְׁלֹשָׁה חֲדָשִׁים אִצְטְרִיכָא לֵיהּ – הוצרך שמואל להשמיענו, דְּלָא תְּנָן – לפי שדין זה לא נשנה בברייתא.
שנינו במשנה, 'וְלֹא פֵּירוֹת'. שנינו ביְרוּשַׁלְמִי (הלכה ז) בביאור קנס זה, שֶׁאֵינָה יְכוֹלָה לְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ [-מבעלה] פֵּירוֹת שֶׁאָכַל מנכסי מלוג שלה.
עוד שנינו במשנה, 'וְלֹא מְזוֹנוֹת'. גַּרְסִינָן להלן בְּפֶרֶק שְׁנֵי דַּיָּינֵי גְּזֵירוֹת (קז:), כֵּיצַד – באיזה אופן אָמְרוּ במשנתנו שמְמָאֶנֶת אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת, אִי אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר בְּיוֹשֶׁבֶת תַּחַת בַּעֲלָהּ, ו'ממאנת' היינו שהיא קטנה היכולה עדיין למאן, שֶׁהֲרֵי באותו זמן ודאי בַּעֲלָהּ חַיָּיב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ. אֶלָּא כְּגוֹן שֶׁהָלַךְ בַּעֲלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם, וְלָוְתָה ממון לצורך מזונותיה, וְאָכְלָה, וְעָמְדָה וּמֵיאֲנָה, שאין בעלה חייב לשלם את הלוואתה.
עוד שנינו במשנה, 'וְלֹא בְּלָאוֹת'. אָמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בַּר חִיָּיא לְרַב כַּהֲנָא, אֲמַרְתְּ לָן מִשְּׁמֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל – הרי אמרת לנו לגבי דין זה בשם שמואל, לֹא שָׁנוּ שאין לה בלאות, אֶלָּא בנִכְסֵי מְלוֹג, והיינו נכסים שהכניסה האשה בנדונייתה, שהקרן נשארת שלה והבעל אוכל את הפירות, אֲבָל נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל, שהם נכסים שֶׁשָּׁמוּ אותם בכתובתה, והבעל חייב באחריותם כפי שהיה ערכם באותו זמן, [אִית לָהּ] – יש לה, כלומר, צריך הבעל לשלם לה את שווי נכסי צאן הברזל כפי שהתחייב בכתובתה. וְאוֹקִימְנָא לָהּ אַשְּׁנִיָּה – והעמידה הגמרא את דברי שמואל בדין של שניות לעריות, שאינה נוטלת בלאות של נכסי מלוג, ונוטלת בלאות של נכסי צאן ברזל, וְהטעם לכך, כיון שקָנְסוּ רַבָּנָן לְדִידָהּ בְּדִידֵיהּ, וּלְדִידֵיהּ בְּדִידַהּ, ומבאר הרי"ף, לְדִידָהּ בְּדִידֵיהּ – קנסו אותה בדבר השייך אליו שאמרו שֶׁאֵין לָהּ כְּתוּבָּה, וּלְדִידֵיהּ בְּדִידָהּ – וקנסו אותו בדבר השייך אליה, שֶׁמְּשַׁלֵּם לָהּ נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל, הגם שמצד הדין היה ראוי לפוטרו, כיון שהתחייבות הבעל בכתובה היא לשלם לאשה את שווי הנכסים אם יגרשנה מרצונו, ואילו כאן כופים אותו לגרשה, ומכל מקום קנסוהו וחייבוהו לתת לה את שווי הנכסים. ומחמת כן היה ראוי לחייבו גם בתשלום דמי כתובתה, אלא שקנסוה ופטרוהו מכתובתה.
לִישָׁנָא אַחֲרִינָא – לשון אחרת בביאור קנסות אלו, וְקָנְסוּ רַבָּנָן לְדִידָהּ בְּדִידָהּ, וּלְדִידֵיהּ בְּדִידֵיהּ, ומבאר הרי"ף, לְדִידָהּ בְּדִידָהּ, היינו נִכְסֵי מְלוֹג, דְּאִינּוּן דִּידָהּ – שהם שלה, דְּבִרְשׁוּתָהּ קַיְימֵי – שהרי נכסים אלו ברשותה הם, שהקרן שלה, קְנָסוּהָ רַבָּנָן וְלֵית לָהּ – קנסו אותה חכמים ואמרו שאין לה נכסים אלו. וּלְדִידֵיהּ בְּדִידֵיהּ, היינו בנִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל, דְּלָאו בִּרְשׁוּתָהּ קַיְימֵי – שאינם עומדים ברשות האשה, אֶלָּא בִּרְשׁוּתֵהּ דְּבַעַל – אלא ברשות הבעל, דְּהרי אִם מֵתוּ, מֵתוּ לוֹ – הוא המפסיד מכך, ועליו לשלם לאשה את הדמים. וְאִם הוֹתִירוּ – השביחו ושוים הם יותר, הוֹתִירוּ לוֹ – הרווח שלו, ומשלם לאשה רק כמה שהיו שוים בעת הנישואין, קְנָסוּהוּ רַבָּנָן דְּאִי לֵיתַנְהוּ מְשַׁלֵּם לָהּ מִדִּילֵיהּ – וקנסו אותו חכמים, שאם אבדו הנכסים, משלם לה משלו את כל שווי הנכסים כפי שהתחייב בכתובה, הגם שמעיקר הדין לא היה חייב לשלמם, כיון שאינו מוציאה מרצונו.
