כה מְתַ֖יִךְ בַּחֶ֣רֶב יִפֹּ֑לוּ וּגְבֽוּרָתֵ֖ךְ בַּמִּלְחָמָֽה׃ כו וְאָנ֥וּ וְאָֽבְל֖וּ פְּתָחֶ֑יהָ וְנִקָּ֖תָה לָאָ֥רֶץ תֵּשֵֽׁב׃
א וְהֶֽחֱזִיקוּ֩ שֶׁ֨בַע נָשִׁ֜ים בְּאִ֣ישׁ אֶחָ֗ד בַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ לֵאמֹ֔ר לַחְמֵ֣נוּ נֹאכֵ֔ל וְשִׂמְלָתֵ֖נוּ נִלְבָּ֑שׁ רַ֗ק יִקָּרֵ֤א שִׁמְךָ֙ עָלֵ֔ינוּ אֱסֹ֖ף חֶרְפָּתֵֽנוּ׃ ב בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִֽהְיֶה֙ צֶ֣מַח ה֔' לִצְבִ֖י וּלְכָב֑וֹד וּפְרִ֤י הָאָ֨רֶץ֙ לְגָא֣וֹן וּלְתִפְאֶ֔רֶת לִפְלֵיטַ֖ת יִשְׂרָאֵֽל׃ ג וְהָיָ֣ה ׀ הַנִּשְׁאָ֣ר בְּצִיּ֗וֹן וְהַנּוֹתָר֙ בִּיר֣וּשָׁלִַ֔ם קָד֖וֹשׁ יֵאָ֣מֶר ל֑וֹ כָּל־הַכָּת֥וּב לַֽחַיִּ֖ים בִּירֽוּשָׁלִָֽם׃ ד אִ֣ם ׀ רָחַ֣ץ אֲדֹנָ֗י אֵ֚ת צֹאַ֣ת בְּנוֹת־צִיּ֔וֹן וְאֶת־דְּמֵ֥י יְרֽוּשָׁלִַ֖ם יָדִ֣יחַ מִקִּרְבָּ֑הּ בְּר֥וּחַ מִשְׁפָּ֖ט וּבְר֥וּחַ בָּעֵֽר׃ ה וּבָרָ֣א ה֡' עַל֩ כָּל־מְכ֨וֹן הַר־צִיּ֜וֹן וְעַל־מִקְרָאֶ֗הָ עָנָ֤ן ׀ יוֹמָם֙ וְעָשָׁ֔ן וְנֹ֛גַהּ אֵ֥שׁ לֶֽהָבָ֖ה לָ֑יְלָה כִּ֥י עַל־כָּל־כָּב֖וֹד חֻפָּֽה׃ ו וְסֻכָּ֛ה תִּֽהְיֶ֥ה לְצֵל־יוֹמָ֖ם מֵחֹ֑רֶב וּלְמַחְסֶה֙ וּלְמִסְתּ֔וֹר מִזֶּ֖רֶם וּמִמָּטָֽר׃
֍ ֍ ֍
(כה) ממשיך הנביא ומתנבא על העונש העתיד לבוא על מלכות יהודה, וכאילו מדבר עם העיר ציון, מְתַיִךְ בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ – האנשים החלשים שבך, ימותו בחרב האויב בביתם, וּגְבוּרָתֵךְ בַּמִּלְחָמָה – והגיבורים ייהרגו במלחמה [ואמר לשון 'גבורתך', כאילו הגבורה עצמה של ציון תיפול במלחמה, כי יש גיבורים הנופלים במלחמה וגבורתם נשארת לזכרון לדורות הבאים, כי חרפו נפש במלחמה, אך כאן ייהרגו הגיבורים באופן שהגבורה עצמה גם כן תיפול וְתִשָּׁכַח במלחמה זו].
(כו) וְאָנוּ וְאָבְלוּ פְּתָחֶיהָ – פתחי העיר ציון יהיו אוננים ואבלים, מאין יוצא ובא בשעריה, וְנִקָּתָה – תתנקה ציון מאנשיה ותתרוקן מכל אשר לה, עד אשר לָאָרֶץ תֵּשֵׁב, דרך אבלות.
(א) ויתרבו כל כך האלמנות באותו זמן, וְהֶחֱזִיקוּ שֶׁבַע נָשִׁים בְּאִישׁ אֶחָד בַּיּוֹם הַהוּא, לֵאמֹר, לַחְמֵנוּ נֹאכֵל, ולא נדרוש ממך מזונות שחייב הבעל לתת לאשתו, וְשִׂמְלָתֵנוּ נִלְבָּשׁ, ולא תצטרך לתת לנו את הבגדים שחייב הבעל לתת לאשתו, רַק יִקָּרֵא שִׁמְךָ עָלֵינוּ, אֱסֹף חֶרְפָּתֵנוּ, ויהא זה עונש מידה כנגד מידה על גאוותם בתחילה, שגבהו בנות ציון.
(ב) ואמנם, לאחר שיכלו הרשעים ותושפל גאוותם, לא יוכחד כבוד בית ישראל, אלא בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה צֶמַח ה' – יהיו הצדיקים הנשארים לִצְבִי – להדר וּלְכָבוֹד לבית ישראל, וּפְרִי הָאָרֶץ – פירות מעשיהם של הצדיקים יהיו לְגָאוֹן וּלְתִפְאֶרֶת לִפְלֵיטַת יִשְׂרָאֵל.
(ג) וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן – אותם אנשים ממשפחת המלוכה ותופשי התורה, שחלק מהם השאיר האויב בכוונה, וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלִַם – ואף אותם מהמון העם שנותרו במקרה על ידי האויבים, קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ, כי אלו צדיקים יהיו, כָּל הַכָּתוּב לַחַיִּים בִּירוּשָׁלִָם – כל אותם הכתובים לחיי עולם הבא שישארו בירושלים, קדוש ייאמר להם [כי בודאי ישארו גם רשעים בירושלים].
(ד) אמנם, לא מיד יהיו כל יושבי ירושלים קדושים, אלא תחילה ינקה ה' את חטאי ירושלים, אִם רָחַץ אֲדֹנָי אֵת צֹאַת בְּנוֹת צִיּוֹן שחטאו בגילוי עריות, וְאֶת דְּמֵי יְרוּשָׁלִַם – את עוון שפיכות דמים שהיה בירושלים יָדִיחַ מִקִּרְבָּהּ, וזאת יעשה ה' בְּרוּחַ מִשְׁפָּט, שישפוט כל אדם ואדם לפי מעשיו, אם ראוי הוא לעונש, ולאחר שיובדלו הרשעים מהצדיקים, וּבְרוּחַ בָּעֵר – יסלקם ה' ברוח של ביעור ואבדון.
(ה) ומאחר וישארו בירושלים גם צדיקים וגם רשעים, הרי לא כולם יתקיימו בירושלים, ולא כולם ייקראו קדושים, ומתאר הנביא כיצד אותם הדברים שיהיו טובים לצדיקים, יהיו רעים לרשעים, וּבָרָא ה' עַל כָּל מְכוֹן הַר צִיּוֹן, וְעַל מִקְרָאֶהָ – ועל כל הקרואים בה, עָנָן יוֹמָם וְעָשָׁן – הענן עצמו שיחפה על הצדיקים כדרך שהיו ענני הכבוד לעם ישראל, הוא עצמו יהיה עשן המכלה ומעוור את עיני הרשעים, וְנֹגַהּ אֵשׁ לֶהָבָה לָיְלָה – ובלילה יהיה עמוד אש, המאיר לצדיקים, והוא עצמו יהיה להבה שורפת לרשעים, כִּי עַל כָּל כָּבוֹד חֻפָּה – כי החופה של האש והענן תהיה רק במקום הראוי לכבוד, והיינו על הצדיקים, ולא על הרשעים.
(ו) וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב – ישמרם ה' כפי ששמר את ישראל בסוכות שבמדבר, וגם באותו זמן ישמרם מנזק הבא תמיד, כמו חום השמש, וּלְמַחְסֶה וּלְמִסְתּוֹר מִזֶּרֶם וּמִמָּטָר – וכן ישמרם מנזק הבא לפעמים, שהוא זרם מים ומטר, ויישמרו מכל פגע.
