א אָשִׁ֤ירָה נָּא֙ לִֽידִידִ֔י שִׁירַ֥ת דּוֹדִ֖י לְכַרְמ֑וֹ כֶּ֛רֶם הָיָ֥ה לִֽידִידִ֖י בְּקֶ֥רֶן בֶּן־שָֽׁמֶן׃ ב וַֽיְעַזְּקֵ֣הוּ וַֽיְסַקְּלֵ֗הוּ וַיִּטָּעֵ֨הוּ֙ שֹׂרֵ֔ק וַיִּ֤בֶן מִגְדָּל֙ בְּתוֹכ֔וֹ וְגַם־יֶ֖קֶב חָצֵ֣ב בּ֑וֹ וַיְקַ֛ו לַֽעֲשׂ֥וֹת עֲנָבִ֖ים וַיַּ֥עַשׂ בְּאֻשִֽׁים׃ ג וְעַתָּ֛ה יוֹשֵׁ֥ב יְרֽוּשָׁלִַ֖ם וְאִ֣ישׁ יְהוּדָ֑ה שִׁפְטוּ־נָ֕א בֵּינִ֖י וּבֵ֥ין כַּרְמִֽי׃ ד מַה־לַּעֲשׂ֥וֹת עוֹד֙ לְכַרְמִ֔י וְלֹ֥א עָשִׂ֖יתִי בּ֑וֹ מַדּ֧וּעַ קִוֵּ֛יתִי לַֽעֲשׂ֥וֹת עֲנָבִ֖ים וַיַּ֥עַשׂ בְּאֻשִֽׁים׃ ה וְעַתָּה֙ אוֹדִֽיעָה־נָּ֣א אֶתְכֶ֔ם אֵ֛ת אֲשֶׁר־אֲנִ֥י עֹשֶׂ֖ה לְכַרְמִ֑י הָסֵ֤ר מְשׂוּכָּתוֹ֙ וְהָיָ֣ה לְבָעֵ֔ר פָּרֹ֥ץ גְּדֵר֖וֹ וְהָיָ֥ה לְמִרְמָֽס׃ ו וַֽאֲשִׁיתֵ֣הוּ בָתָ֗ה לֹ֤א יִזָּמֵר֙ וְלֹ֣א יֵעָדֵ֔ר וְעָלָ֥ה שָׁמִ֖יר וָשָׁ֑יִת וְעַ֤ל הֶֽעָבִים֙ אֲצַוֶּ֔ה מֵֽהַמְטִ֥יר עָלָ֖יו מָטָֽר׃ ז כִּ֣י כֶ֜רֶם ה֤' צְבָאוֹת֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל וְאִ֣ישׁ יְהוּדָ֔ה נְטַ֖ע שַֽׁעֲשׁוּעָ֑יו וַיְקַ֤ו לְמִשְׁפָּט֙ וְהִנֵּ֣ה מִשְׂפָּ֔ח לִצְדָקָ֖ה וְהִנֵּ֥ה צְעָקָֽה׃
֍ ֍ ֍
(א) עתה מוכיח הנביא את ישראל בדרך משל וחידה, אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי – לה', שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ שהם עַם ה', כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי, בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן – במקום גבוה כקרן, ואדמתו שמנה ומשובחת, שמצד טבע המקום כבר ראוי הוא לעשות פירות טובים.
(ב) ולא הסתפק בכך שמקומו ואדמתו משובחים, אלא הוסיף ותיקנו בכל דבר הנצרך, וַיְעַזְּקֵהוּ – הקיפו בגדר כדי שלא יבואו אליו מזיקים מבחוץ, וַיְסַקְּלֵהוּ – פינה מתוכו את האבנים העשויות להפריע מבפנים לצמיחתו, וַיִּטָּעֵהוּ שֹׂרֵק – נטעו באופן שענפיו הדקים יוכלו לצמוח כראוי, על ידי שנתן רווח ראוי בין עץ לעץ, וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ, ששם יושב שומר, המגן על הכרם מגנבים ומעופות, וְגַם יֶקֶב חָצֵב בּוֹ, כדי לדרוך את הענבים ולעשות מהם יין, ואחרי כל טרחתו, וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים, וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים – פירות מקוקלים.
(ג) וְעַתָּה מזמין את יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם עיר הממלכה, וְאִישׁ יְהוּדָה, שעדיין לא חטאו, שִׁפְטוּ נָא בֵּינִי וּבֵין כַּרְמִי – שיהיו שופטים בין ה' ובין ישראל.
(ד) וטוען ה' בפניהם, מַה ניתן לַּעֲשׂוֹת עוֹד לְכַרְמִי וְלֹא עָשִׂיתִי בּוֹ, מַדּוּעַ קִוֵּיתִי לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים.
(ה) וְעַתָּה, כיון שאני מצידי עשיתי את כל ההשתדלות להצלחת הכרם, אם כן בודאי האשמה בכשלון היא מחמתו, ולכן אוֹדִיעָה נָּא אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה לְכַרְמִי כעונש על כך, הָסֵר מְשׂוּכָּתוֹ – אסיר את משוכת הקוצים שדרך להניח על גדר האבנים למנוע מבעלי חיים לקפוץ מעל הגדר, וְהָיָה לְבָעֵר – ויוכלו בעלי חיים לדלג על הגדר ולבער את פירותיו, ואחר כך פָּרֹץ גְּדֵרוֹ – יפרוץ גם את גדר האבנים עצמה שסביב הכרם, וְהָיָה לְמִרְמָס כל בהמות השדה, שיוכלו להכנס לכרם באין מפריע.
(ו) וַאֲשִׁיתֵהוּ בָתָה – אשים את הכרם למקום שממה תמיד, לֹא יִזָּמֵר – לא יכרתו את הזמורות הגדולות שלו, שדרך לכורתם כדי שלא יפריעו את צמיחת הכרם כראוי, וְלֹא יֵעָדֵר סביבו להכרית את הקוצים, וְעָלָה שָׁמִיר וָשָׁיִת – ומתוך כך יעלו בו קוצים וברקנים, וְעַל הֶעָבִים [-העננים] אֲצַוֶּה להמנע מֵהַמְטִיר עָלָיו מָטָר.
(ז) בפסוק זה מבאר הנביא את הנמשל בקצרה, כִּי כֶרֶם ה' צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְאִישׁ יְהוּדָה הוא נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו – הנטיעה המובחרת ביותר שבכרם, כי ממנו היתה משפחת המלוכה של בית דוד, וַיְקַו לְמִשְׁפָּט – קיוה ה' שיעשו משפט הגון וראוי בדברים שבין אדם לחבירו, וְהִנֵּה מִשְׂפָּח – מדביקים הם את הבתים זה לזה, כדי לגזול את קרקע העני [כמו שיבאר באריכות בפסוקים ח-י], וקיוה ה' לִצְדָקָה בענינים שבין אדם למקום, וְהִנֵּה צְעָקָה על היין [וכמו שיבואר באריכות בפסוקים יא-יב].
