ח ה֗וֹי מַגִּיעֵ֥י בַ֨יִת֙ בְּבַ֔יִת שָׂדֶ֥ה בְשָׂדֶ֖ה יַקְרִ֑יבוּ עַ֚ד אֶ֣פֶס מָק֔וֹם וְהֽוּשַׁבְתֶּ֥ם לְבַדְּכֶ֖ם בְּקֶ֥רֶב הָאָֽרֶץ׃ ט בְּאָזְנָ֖י ה֣' צְבָא֑וֹת אִם־לֹ֞א בָּתִּ֤ים רַבִּים֙ לְשַׁמָּ֣ה יִֽהְי֔וּ גְּדֹלִ֥ים וְטוֹבִ֖ים מֵאֵ֥ין יוֹשֵֽׁב׃ י כִּ֗י עֲשֶׂ֨רֶת֙ צִמְדֵּי־כֶ֔רֶם יַֽעֲשׂ֖וּ בַּ֣ת אֶחָ֑ת וְזֶ֥רַע חֹ֖מֶר יַֽעֲשֶׂ֥ה אֵיפָֽה׃ יא ה֛וֹי מַשְׁכִּימֵ֥י בַבֹּ֖קֶר שֵׁכָ֣ר יִרְדֹּ֑פוּ מְאַֽחֲרֵ֣י בַנֶּ֔שֶׁף יַ֖יִן יַדְלִיקֵֽם׃ יב וְהָיָ֨ה כִנּ֜וֹר וָנֶ֗בֶל תֹּ֧ף וְחָלִ֛יל וָיַ֖יִן מִשְׁתֵּיהֶ֑ם וְאֵ֨ת פֹּ֤עַל ה֙' לֹ֣א יַבִּ֔יטוּ וּמַֽעֲשֵׂ֥ה יָדָ֖יו לֹ֥א רָאֽוּ׃ יג לָכֵ֛ן גָּלָ֥ה עַמִּ֖י מִבְּלִי־דָ֑עַת וּכְבוֹדוֹ֙ מְתֵ֣י רָעָ֔ב וַֽהֲמוֹנ֖וֹ צִחֵ֥ה צָמָֽא׃ יד לָכֵ֗ן הִרְחִ֤יבָה שְּׁאוֹל֙ נַפְשָׁ֔הּ וּפָֽעֲרָ֥ה פִ֖יהָ לִבְלִי־חֹ֑ק וְיָרַ֨ד הֲדָרָ֧הּ וַֽהֲמוֹנָ֛הּ וּשְׁאוֹנָ֖הּ וְעָלֵ֥ז בָּֽהּ׃ טו וַיִּשַּׁ֥ח אָדָ֖ם וַיִּשְׁפַּל־אִ֑ישׁ וְעֵינֵ֥י גְבֹהִ֖ים תִּשְׁפַּֽלְנָה׃ טז וַיִּגְבַּ֛הּ ה֥' צְבָא֖וֹת בַּמִּשְׁפָּ֑ט וְהָאֵל֙ הַקָּד֔וֹשׁ נִקְדָּ֖שׁ בִּצְדָקָֽה׃ יז וְרָע֥וּ כְבָשִׂ֖ים כְּדָבְרָ֑ם וְחָרְב֥וֹת מֵחִ֖ים גָּרִ֥ים יֹאכֵֽלוּ׃
֍ ֍ ֍
(ח) ועתה מתאר הנביא את הנהגתם הרעה בענינים שבין אדם לחבירו. באותו דור היו האנשים התקיפים מקרבים את בתיהם זה לזה, וגוזלים את בתי העניים הנמצאים באמצע, אך את השדות לא היו מקרבים וגוזלים, כיון שלא היו חשובים בעיניהם, וקורא עליהם הנביא דרך היתול, הוֹי, אתם מַגִּיעֵי בַיִת בְּבַיִת – המקרבים את בתיכם עד שמגיע בית האחד אל בית חבירו, שָׂדֶה בְשָׂדֶה יַקְרִיבוּ – מוטב לכם שתקרבו את השדות זה לזה ותגזלו גם את שדות העניים שביניכם, עַד אֶפֶס מָקוֹם – עד שלא ימצא העני שום מקום, לא בבית ולא בשדה, ותרויחו מכך, וְהוּשַׁבְתֶּם לְבַדְּכֶם בְּקֶרֶב הָאָרֶץ – שתשבו לבדכם בארץ, ללא העניים.
(ט) ועוד רווח יהיה לכם בכך, כי הלא בְּאָזְנָי קרא ה' צְבָאוֹת בדרך שבועה, אִם לֹא בָּתִּים רַבִּים לְשַׁמָּה יִהְיוּ – בתים רבים יהיו שוממים, ולא רק בתים קטנים וגרועים אלא גם בתים גְּדֹלִים וְטוֹבִים, מֵאֵין יוֹשֵׁב, כי תצא חצי העיר בגולה, ויהיו בתים רבים ריקים, ואם כן אין לכם צורך לגזול את בתי העניים.
(י) אבל מהשדות יהיה לכם רווח, מחמת הקללה שתשתלח באדמה, כִּי עֲשֶׂרֶת צִמְדֵּי כֶרֶם – אפילו כרם גדול שעובדים בו עשרה צמדי בקר ביום אחד, יַעֲשׂוּ יין בשיעור קטן של בַּת אֶחָת [ו'בת' היא מידת שלש סאים בלח], וְזֶרַע חֹמֶר – מקום הראוי לעשות כור תבואה, שהוא שלשים סאים, יַעֲשֶׂה רק אֵיפָה אחת, שהיא מידת שלש סאים, וכאילו אומר להם, הרי אם הייתם גוזלים את שדות העניים הייתם מרויחים יותר מאשר בגזילת בתים, שעתידים בין כך להיות שוממים.
(יא) ועתה מוכיחם על הנהגותיהם הרעות בענינים שבין אדם למקום, ואומר, הוֹי, אותם מַשְׁכִּימֵי בַבֹּקֶר, הרי אינם עושים כן כדי למהר לבית ה' להתפלל, אלא שֵׁכָר יִרְדֹּפוּ. ואותם מְאַחֲרֵי בַנֶּשֶׁף – המאחרים לשבת בלילה ואינם ישנים, מדוע עושים כן, כיון שהם נמצאים בבתי משתאות, ויַיִן יַדְלִיקֵם.
(יב) וְהָיָה שם כִנּוֹר, וָנֶבֶל, תֹּף וְחָלִיל וָיַיִן מִשְׁתֵּיהֶם, שיחד עם שתיית היין היו מנגנים בכלים אלו, וְאֵת פֹּעַל ה' לֹא יַבִּיטוּ, לחקור על דרכי הנהגתו והשגחתו, וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ – כי מימיהם לא ראו ולא התבוננו במעשי ה', ואיך יעשו זאת עתה, במשתה היין.
(יג) לָכֵן, בגלל כל החטאים הללו, גָּלָה עַמִּי מִבְּלִי דָעַת – כיון שהיה ליבם בלא דעת, וּכְבוֹדוֹ מְתֵי רָעָב – ונכבדי העם, שהיו גוזלים את העניים, ימותו ברעב, וַהֲמוֹנוֹ צִחֵה צָמָא – והמון העם, שהיו סובאים יין בבתי משתאות, ימותו בצמא.
(יד) לָכֵן, כעונש הבא מידה כנגד מידה, לאותם שלא שמו חוק וגבול לתאוותם, הִרְחִיבָה שְּׁאוֹל נַפְשָׁהּ וּפָעֲרָה פִיהָ לִבְלִי חֹק – ירחיב השאול את פיו לבולעם ללא גבול, וכאילו בבת אחת תיבלע העיר כולה אל השאול, ולא יהיה הדבר בהדרגה, אלא פתאום יקרו כל הדברים הללו, וְיָרַד הֲדָרָהּ של העיר, שזהו מקום המלכות והשרים, וַהֲמוֹנָהּ – תתבטל המיית העיר, וּשְׁאוֹנָהּ – יתבטל השאון והרעש הגדולים שבעיר, כמו שמחת חתן וכלה ודומיהם, וְעָלֵז בָּהּ – וכאילו בעודם בעליזותם ובשמחתם ייבלעו בשאול, ואפילו לא ירגישו בכך בתחילה, עד שימשיכו לעלוז בשאול.
(טו) ומה תקנתם עתה, כדי שלא ייענשו כך, וַיִּשַּׁח אָדָם – יכניע כל אדם את ליבו לפני ה', וַיִּשְׁפַּל אִישׁ – ישפיל גם את עיניו בתשובה וחרטה, ואת גופו בצום, וְעֵינֵי גְבֹהִים תִּשְׁפַּלְנָה.
(טז) וכך יחזור כרם ה' לעשות ענבים טובים, וַיִּגְבַּהּ ה' צְבָאוֹת בַּמִּשְׁפָּט – על ידי המשפט האמיתי וההגון שיעשו בין אדם לחבירו, וְהָאֵל הַקָּדוֹשׁ נִקְדָּשׁ בִּצְדָקָה – יתקדש על ידי המעשים הטובים שיעשו בדברים שבין אדם למקום.
(יז) וממשיל את העם לכבשים, שחלקן רגילות לרעות ולמצוא בעצמן את מאכלן, וחלקן רגילות לאכול מהאבוס שמאכילים אותן בו מזון משובח, ובבוא ימי הרעב, וְרָעוּ כְבָשִׂים כְּדָבְרָם – אותן כבשים רזות הרגילות לרעות ימשיכו לעשות כהרגלן וימצאו מחייתן במקומות רחוקים ובמדבר, וְחָרְבוֹת מֵחִים גָּרִים יֹאכֵלוּ – ואילו הכבשים המפוטמות לא יאכלו, והחורב והיובש יאכלו וישחיתו את מח עצמותיהן, וימותו ברעב. והנמשל, כי אחרי שישובו בתשובה ולא יגזלו עוד, הרי שאותם שהיו רגילים להתפרנס מיגיע כפיהם, ימצאו גם כעת מחייתם כמנהגם. אבל הרגילים להתפרנס מן הגזל לא ימצאו מהיכן להתפרנס, לאחר שינהגו הכל בדרך המשפט והיושר.
