לה הָשַׁ֖ב אֶל־תַּעְרָ֑הּ בִּמְק֧וֹם אֲשֶׁר־נִבְרֵ֛את בְּאֶ֥רֶץ מְכֻֽרוֹתַ֖יִךְ אֶשְׁפֹּ֥ט אֹתָֽךְ׃ לו וְשָֽׁפַכְתִּ֤י עָלַ֨יִךְ֙ זַעְמִ֔י בְּאֵ֥שׁ עֶבְרָתִ֖י אָפִ֣יחַ עָלָ֑יִךְ וּנְתַתִּ֗יךְ בְּיַד֙ אֲנָשִׁ֣ים בֹּֽעֲרִ֔ים חָֽרָשֵׁ֖י מַשְׁחִֽית׃ לז לָאֵ֤שׁ תִּֽהְיֶה֙ לְאָכְלָ֔ה דָּמֵ֥ךְ יִֽהְיֶ֖ה בְּת֣וֹךְ הָאָ֑רֶץ לֹ֣א תִזָּכֵ֔רִי כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה דִּבַּֽרְתִּי׃
֍ ֍ ֍
(לה) ועל כך הריני אומר לך שאין אלו חזיונות אמיתיים, ואני מצווה עליך, מלך בני עמון הנמשל עתה לחרב הבאה על ישראל, הָשַׁב אֶל תַּעְרָהּ, כי ישמעאל ואנשיו ישובו אל ארץ בני עמון, ושם אשפוט אותך על הרצח הזה, בִּמְקוֹם אֲשֶׁר נִבְרֵאת, בְּאֶרֶץ מְכֻרוֹתַיִךְ – בארץ שבה התגורר ישמעאל בן נתניה, ומשם באה החרב להרוג את גדליה בן אחיקם, שם אֶשְׁפֹּט אֹתָךְ, כי כאשר שמע נבוכדנצר את מעשיהם, בא להלחם בבני עמון והרגם.
(לו) וְשָׁפַכְתִּי עָלַיִךְ זַעְמִי להעניש את החוטאים בעצמם, בְּאֵשׁ עֶבְרָתִי אָפִיחַ עָלָיִךְ – אש הכעס עליך תגרום לי לנפוח באש זו גם את שאר העם ולהשמידם, וּנְתַתִּיךְ בְּיַד אֲנָשִׁים בֹּעֲרִים חָרָשֵׁי מַשְׁחִית, כלומר, כיון שהמשיל את בני עמון ומלכם לחרב בעצמה, מסיים ואומר עתה שחרב זו תינתן ביד אנשים הבוערים באש, מומחים להשחית, וכאשר תבער בהם אש הכעס של ה' ישחיתו את החרב שבידם, ו'חרב' זו היא משל לבני עמון בעצמם שישרפו באש זו.
(לז) ועל ידי זה לָאֵשׁ תִּהְיֶה ארץ בני עמון לְאָכְלָה, ודָּמֵךְ – הדם ששפכת מישראל, יִהְיֶה בְּתוֹךְ הָאָרֶץ – בתוך ארצך תקבלי את נקמת אותו הדם, כי לא יגרשו אותך לארצות אחרות, אלא ישפכו את דמך בתוך ארצך, ויהרגו וישמידו את כל העם באופן שלֹא תִזָּכֵרִי עוד, כי לא ישאירו ממך שם ושארית, כִּי אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי.
