משנה
שְׁנֵי דַּיָּנֵי גְּזֵרוֹת [-דיינים שהיו גוזרים גזירות על הגזלנים וקונסים אותם] הָיוּ בִּירוּשָׁלַיִם, אַדְמוֹן, וְחָנָן בֶּן אַבְשָׁלוֹם. חָנָן היה אוֹמֵר שְׁנֵי דְּבָרִים שבהם נחלקו עליו החכמים, וְאַדְמוֹן אוֹמֵר שִׁבְעָה דברים שנחלקו עליו חכמים. ומביאה המשנה תחילה את דברי חנן, מִי שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם [-לארץ רחוקה], וְאִשְׁתּוֹ תּוֹבַעַת מְזוֹנוֹת מהנכסים שהשאיר במקומו, חָנָן אוֹמֵר, נותנים לה מזונות מנכסיו, ותִּשָּׁבַע בַּסּוֹף, בשעה שישמעו שמת ותבוא לגבות כתובתה מנכסיו, אז תצטרך להשבע שלא קיבלה ממנו ממון שלא כדין, ובכלל זה שמזונות אלו שגבתה, גבתה כדין, וְלֹא תִּשָּׁבַע בִּתְחִלָּה – אך אינה צריכה להשבע כעת, בשעה שהיא נוטלת מזונות, שהיא נוטלת אותם כדין, ואין חוששים שמא השאיר לה ממון לצורך מזונות, או שמא אמר לה שתשתמש במעשי ידיה למזונותיה, והסכימה לכך. נֶחְלְקוּ עָלָיו בְּנֵי כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים, וְאָמְרוּ, תִּשָּׁבַע בִּתְחִלָּה, כשבאה היא לגבות דמי מזונותיה, נשבעת היא שלא הניח לה מזונות, ושלא הסכימה להתפרנס ממעשי ידיה, וּצריכה להשבע גם בַסּוֹף, כשבאה לגבות כתובתה. אָמַר רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הָרְכִּינָס כְּדִבְרֵיהֶם של בני כהנים גדולים. אָמַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, יָפֶה אָמַר חָנָן, לֹא תִּשָּׁבַע אֶלָּא בַּסּוֹף, לפי שגביית מזונות אינה צריכה שבועה, ורק כשבאה לגבות כתובתה צריכה היא להשבע.
גמרא
שנינו במשנה, 'מִי שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם' וְכוּ'. אִתְּמַר – נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, רַב אָמַר, פּוֹסְקִין מְזוֹנוֹת לְאֵשֶׁת אִישׁ, כלומר, אשת איש שהלך בעלה למדינת הים, והיא תובעת מזונותיה מנכסיו, נותנים לה מזונות, כיון שהבעל ונכסיו משועבדים לחיוב מזונות של האשה, וכל זמן שאין הוכחה שנתן לה הבעל ממון לצורך מזונותיה, גובים מנכסיו ונותנים לה [ולשיטתו, באופן זה נחלקו התנאים במשנתנו, האם משביעים אותה בתחילה או בסוף]. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, אֵין פּוֹסְקִין כלל מְזוֹנוֹת לְאֵשֶׁת אִישׁ, כיון שאין דעתו של אדם שתמות אשתו ברעב, ובודאי כשיצא ממקומו הניח לה ממון לצורך מזונותיה, וגם אם התעכב במקום רחוק זמן רב יותר, היה שולח לה ממון ממקומו, או שאמר לה קודם שיצא שתשתמש במעשי ידיה לצורך מזונותיה, והסכימה לכך [ולשיטתו, מה שהתבאר במשנתנו שנותנים מזונות לאשת איש, ונחלקו רק אם צריכה להשבע או לא, היינו באופן ששמעו שמת הבעל, ויתכן שמחמת כן אינו יכול לשלוח לה ממון לצורך מזונותיה].
אָמַר שְׁמוּאֵל, וּמוֹדֶה לִי אַבָּא – גם רב, הסובר שפוסקים מזונות לאשת איש [וכינהו 'אבא', דרך חשיבות וגדולה], מודה שבִּשְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים הָרִאשׁוֹנִים לאחר שיצא מבית שֶׁאֵין פּוֹסְקִין לה מזונות, ומַה הטַּעַם לכך, לְפִי שֶׁאֵין אָדָם מַנִּיחַ אֶת בֵּיתוֹ רֵיקָן ויוצא למדינת הים, ובודאי הניח לה מזון לפחות לשלשה חדשים ראשונים.
פוסק הרי"ף, וְהִלְכְתָא – וההלכה היא כדברי רב, שפּוֹסְקִין מְזוֹנוֹת לְאֵשֶׁת אִישׁ, אף על פי שלא שמעו שהבעל מת.
הגמרא מביאה ברייתות נוספות בענין הנידון של משנתנו: תַּנְיָא בברייתא, מִי שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם, וְאִשְׁתּוֹ תּוֹבַעַת מְזוֹנוֹת, בְּנֵי כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים אוֹמְרִים, תִּשָּׁבַע תחילה שלא הניח לה הבעל ממון לצורך מזונותיה, ואחר כך נוטלת מזונות. וחָנָן אוֹמֵר, לֹא תִּשָּׁבַע, אלא ניזונת ללא שבועה. וְאִם לאחר זמן בָּא הבַּעַל ממדינת הים וְאָמַר, כבר פָּסַקְתִּי לָהּ מְזוֹנוֹת קודם שיצאתי, ונמצא שנטלה מזונות כפולים, שלא כדין, נֶאֱמָן. ומבאר הרי"ף, פֵּרוּשׁ, וּבִשְׁבוּעָה – צריך הוא להשבע על דבריו, כדי שנאמינו.
תַּנְיָא אִידָךְ – שנינו בברייתא אחרת בענין זה, מִי שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם, וְאִשְׁתּוֹ תּוֹבַעַת מְזוֹנוֹת, ולצורך כך לוותה ממון מאחרים, והשתמשה בהם לצורך מזונותיה, אִם לאחר זמן בא וטען שקודם שיצא אָמַר לָהּ צְאִי מַעֲשֵׂה יָדַיִךְ בִּמְזוֹנוֹתַיִךְ – השתמשי במעשי ידייך לצורך מזונותייך, וטוען שהסכימה לכך, ונמצא שלא היתה צריכה ללוות ממון ולחייבו לפרוע אלא היתה יכולה לעסוק במעשי ידיים ולהתפרנס מהם, רַשַּׁאי – מועילה טענתו, ואינו חייב לפרוע את ההלוואות שלוותה לצורך מזונותיה. וְאִם קָדְמוּ בֵּית דִּין וּפָסְקוּ לה מזונות קודם שהגיע וטען את טענותיו, מַה שֶּׁפָּסְקוּ פָּסְקוּ, ואינו יכול לערער על כך, אלא עליו לשלם מה שלוותה [אמנם אם בינתיים עסקה במעשי ידיים, צריכה לשלם מהם את ההלוואות, אלא שאם לא עסקה במעשי ידים, ואין לה מהיכן לשלם, על הבעל לשלם זאת, כיון שכבר פסקו לה בית דין מזונות].
