תַּנְיָא – שנינו בברייתא, הָאִשָּׁה – אשת איש, שֶׁהָלְכָה הִיא וּבַעֲלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם, וּבָאָה לאחר זמן וְאָמְרָה מֵת בַּעֲלִי, הרי היא נאמנת בדבריה ורשאית להנשא לאחר, וכיון שהאמינוה חכמים לגבי נישואיה לאחר, נאמנת היא גם לגבי דיני כתובתה [כיון שבנוסח הכתובה כותב הבעל לאשתו שכאשר תהיה רשאית להנשא לאחר תיטול את מה שהתחייב לה], והרי דינה ככל אלמנה, שאם רָצְתָה, הרי היא נִיזֹנֶת מנכסיו, ואם רָצְתָה הרי היא גּוֹבָה את כְּתֻבָּתָהּ. אבל אם כשבאה ממדינת הים אָמְרָה גֵּרְשַׁנִי בַּעֲלִי, שלא האמינוה חכמים בכך, נאמנת היא רק להפסיד לעצמה, ולכן אינה ניזונת לעולם כאשת איש, שהרי היא עצמה מודה שגרושה היא, ואדם נאמן בהודאתו להפסיד לעצמו, ואף אינה נוטלת כתובתה, שמא נשואה היא, אלא מִתְפַּרְנֶסֶת וְהוֹלֶכֶת עַד כְּדֵי כְּתֻבָּתָהּ, כיון שמזונות בשווי כתובתה ודאי מגיעים לה, או כיון שהיא נשואה והבעל חייב במזונותיה, או כיון שהתגרשה וחייב לה דמי כתובתה.
לומד מכך הרי"ף דין נוסף: דַּיְיקִינָן מִנָּהּ – יש לדייק מהדין של הברייתא לגבי האופן האחרון, שאמרה שנתגרשה, שרק עַד כְּדֵי כְּתֻבָּתָהּ, אִין – אכן נוטלת היא מזונות, אבל יָתֵר מִכְּדֵי כְּתֻבָּתָהּ, לֹא – אינה נוטלת, וְשָׁמַעְתְּ מִנָּהּ – ויש ללמוד מכך, דְּלֵיתָא לְהָא דְגָרְסִינָן בִּגְמָרָא דִבְנֵי מַעֲרָבָא – שאין הלכה כפי הדין שלמדנו בתלמוד ירושלמי (ב"מ פ"א ה"ה), שכך אמרו שם, אָדָם שֶׁגֵּרֵשׁ אִשְׁתּוֹ, וְלֹא נָתַן לָהּ כְּתֻבָּתָהּ, הרי הוא נשאר חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ כאילו היא נשואה לו עַד שֶׁיִּפְרְעֶנָּה כל כתובתה עַד פְּרוּטָה אַחֲרוֹנָה, ומבאר הרי"ף את הראיה, דְּאִי אִיתָא לְהַאי מֵימְרָא – שהרי אילו היתה מימרא זו נפסקת להלכה, הֲוָה לֵיהּ לְמִתְנֵי – היתה הברייתא צריכה לומר שהיא נִיזֹנֶת וְהוֹלֶכֶת עַד שֶׁתִּפְרַע [-שתגבה] את כָּל דמי הכְּתֻבָּה, שהרי כל זמן שלא שילם לה את כל כתובתה חייב הוא במזונותיה, וממילא לא ניתן להחשיב את תשלום המזונות כחלק מפרעון הכתובה, ונמצא שבין אם היא נשואה ובין אם היא גרושה יש לה מזונות מנכסיו, וּמִדְּקָתָּנֵי בברייתא שגובה היא מזונות רק עַד כְּדֵי כְּתֻבָּתָהּ, שַׁמְעִינָן – יש לנו ללמוד מכך דְּכִי מָטוּ – שכאשר הגיעו דמי מְזוֹנוֹתֶיהָ עַד כְּדֵי שיעור דמי כְּתֻבָּתָהּ, פָּקְעָה כְּתֻבָּתָהּ בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ – נפרעה כתובתה בדמי המזונות שקיבלה עד עתה, וְלֹא שָׁקְלָה בָּתַר הָכִי כְּלוּם – ואינה נוטלת יותר כלום.
וְאַף עַל גַּב דְּאוֹקְמָא שְׁמוּאֵל לְהָא מַתְנִיתָא – והגם שהעמיד שמואל את הברייתא הזו כְּשֶׁשֶּׁשָּׁמְעוּ בּוֹ שֶׁמֵּת, שאם לא כן סובר שמואל שאין פוסקים כלל מזונות לאשת איש, וכפי שהתבאר לעיל, הַהוּא שִׁנּוּיָא בְּעָלְמָא הוּא – זהו תירוץ ודיחוי בלבד, שתירץ שמואל כדי ליישב את שיטתו, אך אין אנו סוברים שזהו הביאור בברייתא, דְּהָא לֵית הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ – שהרי אין הלכה כשמואל, אלא כרב, שפוסקים מזונות לאשת איש, וממילא מה שהתבאר בברייתא שיש חילוק בין אשת איש שאמרה שמת בעלה, לבין אשת איש שאמרה שהתגרשה, הוא גם באופן שלא שמעו בו שמת.
משנה
המשנה מביאה עתה את הדין השני שאמר חנן בן אבשלום, ונחלקו עליו חכמים: מִי [-אדם נשוי] שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם, וְעָמַד אדם אֶחָד וּפִרְנֵס אֶת אִשְׁתּוֹ, וכשחזר הבעל למקומו תובע ממנו אותו אדם שישלם לו את הממון שהוציא על פרנסת אשתו, חָנָן אוֹמֵר, אִבֵּד אותו אדם את מָעוֹתָיו, ואין הבעל חייב לשלם לו דבר, כיון שלא אמר לו הבעל לעשות כן, ואף הוא עצמו לא התנה שישלם לו הבעל אחר כך את הממון. נֶחְלְקוּ עָלָיו בְּנֵי כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים, וְאָמְרוּ, יִשָּׁבַע אותו אדם כַּמָּה הוֹצִיא למזונות אשת חבירו, וְיִטּוֹל את אותו הממון מהבעל, שהרי היה הבעל חייב לפרנסה, ואותו אדם שילם את התחייבותו. אָמַר רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הָרְכִּינַס כְּדִבְרֵיהֶם של בני כהנים גדולים. אָמַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, יָפֶה אָמַר חָנָן, אותו אדם שפרנס את אשת חבירו הרי הוא כמי שהִנִּיחַ מָעוֹתָיו עַל קֶרֶן הַצְּבִי, שבודאי הם אבודים ממנו.
גמרא
שנינו במשנה, 'חנן אומר, איבד מעותיו'. הגמרא מבארת עתה שיש אופן שגם לדברי חנן צריך הבעל לשלם את דמי המזונות שאכלה אשתו: תַּנְיָא – שנינו בברייתא, כֵּיצַד אָמְרוּ במשנה לעיל (פרק אחד עשר) שמְמָאֶנֶת [-יתומה קטנה שהשיאוה אמה ואחיה, שיכולה היא למאן בבעלה ולצאת בלא גט] אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת, הרי אִי אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר שאמרו כן בְּאופן שהיא עדיין יוֹשֶׁבֶת תַּחַת בַּעֲלָהּ, שֶׁהרי באותו זמן ודאי בַּעֲלָהּ חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ, אֶלָּא ודאי מדובר כְּשֶׁהָלַךְ בַּעֲלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם, וְלָוְתָה ממון, וקנתה בו מזונות, וְאָכְלָה, וְעָמְדָה וּמֵאֲנָה בבעלה, שבאופן זה כששב בעלה ממדינת הים אינו חייב לשלם מה שלוותה, ויש לדייק מכך, טַעֲמָא דְמֵאֲנָה – הטעם לכך שאין בעלה משלם מה שלוותה לצורך מזונותיה הוא רק כיון שמיאנה בו, הָא לֹא מֵאֲנָה – אבל אם לא מיאנה בו, יָהֲבִינַן לָהּ – צריך הבעל לשלם לה את דמי ההלוואות שנטלה לצורך מזונותיה, וְשַׁמְעִינָן מֵהָא – ויש ללמוד מכך, דַּאֲפִילוּ חָנָן, דְּאָמַר במשנתנו שהמפרנס את אשת חבירו הרי הוא כמי שהִנִּיחַ מָעוֹתָיו עַל קֶרֶן הַצְּבִי, הָנֵי מִּלֵּי – זהו דוקא באופן שפִּרְנֵס אותה, אֲבָל לָוְתָה וְאָכְלָה, מוֹצִיאִין מִמֶּנוּ – מחייבים את הבעל לשלם את דמי ההלואה שנטלה אשתו לצורך מזונותיה.
וְתוּ גָּרְסִינָן – ועוד למדנו במסכת יבמות בְּפֶרֶק יֵשׁ מֻתָּרוֹת לְבַעֲלֵיהֶן (פה.), בְּעָא מִנֵּיהּ – שאל אותו רַבִּי אֶלְעָזָר מֵרַבִּי יוֹחָנָן, אַלְמָנָה הנשואה לְכֹהֵן גָּדוֹל, וכן גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה הנשואות לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, שנישואין אסורים הם, האם יֵשׁ לָהֶן מְזוֹנוֹת אוֹ לֹא. וְאַמְרִינָן – ואמרה שם הגמרא בבירור צדדי הספק, הֵיכֵי דָמֵי – באיזה אופן שייך להסתפק ספק זה, אִילֵימָא – אם בְּאופן שהיא עדיין יוֹשֶׁבֶת תַּחְתָּיו, הרי בַּעֲמוֹד וְהוֹצֵא קָאֵי – עומדת היא בחיוב להוציאה בגט, מְזוֹנֵי אִית לָהּ – וכי יתכן שיתחייב במזונותיה. וביארה הגמרא, לֹא צְרִיכָא – לא הוצרך רבי אלעזר להסתפק בנידון זה, אלא כְּגוֹן שֶׁהָלַךְ בַּעֲלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם, וְלָוְתָה וְאָכְלָה, מַאי – וכך הם צדדי הספק, מְזוֹנֵי תְּנַאי כְּתֻבָּה נִינְהוּ – הרי חיוב הבעל במזונות אשתו זהו תנאי כתובה, וּמִדְּאִית לָהּ כְּתֻבָּה אִית לָהּ מְזוֹנֵי – וכיון שבנישואין אלו חייב הבעל את עיקר הכתובה, חייב הוא גם לשלם את דמי מזונותיה וְכוּ', שַׁמְעִינָן מֵהָא – ועל כל פנים יש ללמוד מכך, דְּכָל אִשָּׁה שֶׁהָלַךְ בַּעֲלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם, וְלָוְתָה וְאָכְלָה, שֶׁהַבַּעַל חַיָּב לִפְרוֹעַ. פוסק הרי"ף, וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה.
