כח בְּרָב־עָ֥ם הַדְרַת־מֶ֑לֶךְ וּבְאֶ֥פֶס לְ֝אֹ֗ם מְחִתַּ֥ת רָזֽוֹן׃ כט אֶ֣רֶךְ אַ֭פַּיִם רַב־תְּבוּנָ֑ה וּקְצַר־ר֗֝וּחַ מֵרִ֥ים אִוֶּֽלֶת׃
֍ ֍ ֍
(כח) 'עם' הוא כינוי לקיבוץ אנשים שיש עליהם מלך [בשונה מ'גוי' שזו אומה שאין לה מלך], ו'לאום' הוא כינוי לקיבוץ אנשים בני דת אחת, ועל כך אומר, בְּרָב עָם – ככל שיגדל ויתרבה העם, כך תגדל הַדְרַת המֶלֶךְ המושל עליהם. וּבְאֶפֶס לְאֹם – כאשר לא יהיו כלל אנשים בעלי דת, מְחִתַּת רָזוֹן – זה יהיה שבר ונפילה לרוזנים [ו'רזון' המוזכר כאן הוא משורש 'רוזן'] הממונים על הענינים הנסתרים של העם [ושמם נגזר משורש 'רז', סוד], ובכלל זה על עניני הדת.
(כט) אֶרֶךְ אַפַּיִם רַב תְּבוּנָה – מי שמאריך אפו שלא לנקום מיד בחבירו, הרי זה בא מכח התבונה שבו, כי הנוקם מיד יביא לכך שחבירו ילחם כנגדו שוב, וגורם רעה לעצמו, וּקְצַר רוּחַ – מי שהוא מאריך אף שלא לנקום מיד בפועל, אך הוא קצר רוח, כי ברוחו הוא חושב מיד מחשבות כיצד לנקום בחבירו ולהזיקו, הגם שאין בכך התנגדות לשכל האדם, כי לא יִגָרֵם לו בכך נזק לגופו, אך דבר זה הוא נגד חוקי החכמה, כי התורה מצווה על האדם שלא יחשוב כלל מחשבות של נקמה, אלא מחשבות של חמלה ומחילה, והרי הוא בכך מֵרִים את מידת האִוֶּלֶת מעומק הנפש אל הלב, כי האיולת היא המידה המטילה ספק בחוקי החכמה, ועל ידי ספק זה מתיר האדם לעצמו לחשוב מחשבות נקמה בחבירו, כנגד מצוות התורה שהם חוקי החכמה, האוסרים עליו לחשוב מחשבות אלו.
