משנה
הַפּוֹסֵק מָעוֹת לַחֲתָנוֹ – אדם המתחייב סכום מסוים של ממון לחתנו, קודם שקידש את בתו, וּפָשַׁט לוֹ אֶת הָרֶגֶל – לאחר שקידשה החתן, וקודם שנשאה, חזר בו אבי הכלה מהתחייבותו, ואמר לחתנו שאין לו ממון לתת כפי שהתחייב לו, תְּהֵא הכלה יוֹשֶׁבֶת עַד שֶׁתַּלְבִּין רֹאשָׁהּ, כלומר, יכול החתן לסרב לישא אותה לאשה, ואף לא לתת לה גט, ונמצא שאינה נשואה לו ואסורה על כל אנשי העולם. אַדְמוֹן חולק ואוֹמֵר, יְכוֹלָה הִיא שֶׁתֹּאמַר, אִלּוּ אֲנִי פָּסַקְתִּי לְעַצְמִי, ולא קיימתי את התחייבותי, היה מן הראוי שהָיִיתִי יוֹשֶׁבֶת עַד שֶׁתַּלְבִּין רֹאשִׁי, אבל עכשיו שאַבָּא הוא זה שפָּסַק עָלַי סכום זה, מָה אֲנִי יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת, אוֹ כְּנוֹס אותי לאשה בנישואין גמורים, אוֹ פְּטוֹר אותי בגט שאהיה מותרת להינשא לאחר. אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל, רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אַדְמוֹן.
גמרא
אומרת הגמרא, מַתְנִיתִין – משנתנו, בה מבואר שטעמו של אדמון הוא מחמת שהכלה לא התחייבה על הממון, אלא אביה, דְּלֹא כִּי הַאי תַּנָּא – הרי היא שלא כדברי התנא של הברייתא, דְּתַנְיָא – שהרי כך שנינו בברייתא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה, לֹא נֶחְלְקוּ אַדְמוֹן וַחֲכָמִים עַל הַפּוֹסֵק מָעוֹת לַחֲתָנוֹ וּפָשַׁט לוֹ אֶת הָרֶגֶל, שֶׁלדברי הכל לֹּא תְּהֵא יוֹשֶׁבֶת עַד שֶׁתַּלְבִּין רֹאשָׁהּ, אלא כיון שהיא לא פסקה על עצמה כלום, אין החתן יכול להשאירה מקודשת, אלא חייב הוא או לנושאה לאשה או לגרשה, וְעַל מַה נֶּחְלְקוּ, עַל אופן שֶׁפָּסְקָה הִיא [-הכלה] עַל עַצְמָהּ, שֶׁחֲכָמִים אוֹמְרִים, כיון שהיא פסקה על עצמה סכום זה ואינה מקיימת את התחייבותה, תְּהֵא יוֹשֶׁבֶת עַד שֶׁתַּלְבִּין רֹאשָׁהּ, ואילו אַדְמוֹן אוֹמֵר, יְכוֹלָה הִיא שֶׁתֹּאמַר, אמנם אני פסקתי על עצמי, אך עשיתי זאת כיון שכִּסְבוּרָה הָיִיתִי שֶׁאַבָּא נוֹתֵן עָלַי ממון זה, עַכְשָׁו שאני רואה שֶׁאֵין אַבָּא נוֹתֵן עָלַי, מָה אֲנִי יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת, אוֹ כְּנוֹס אוֹ פְּטוֹר. ועל דין זה אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל, רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אַדְמוֹן.
פוסק הרי"ף, וְקַיְּימָא לָן כְּתַנָּא דִּידָן – ומקובל בידינו להלכה כדברי התנא של משנתנו, שמחלוקתם של אדמון וחכמים היא באופן שהאב הוא שפסק את הממון לחתנו, שבזה סובר אדמון שאין הבת צריכה להפסיד מחמת כן, וחייב החתן לכונסה או לגרשה. אבל אם היא פסקה על עצמה, אפילו אדמון מודה שתשב עד שילבין ראשה.
אמנם מוסיף הרי"ף, וְהַשְׁתָּא דְתַקִּינוּ רַבָּנָן לְמוֹרֶדֶת לְמֵיתָב לָהּ גִּיטָּא לְאַלְתַּר – וכעת, שתיקנו חכמי הגמרא שהמורדת בבעלה נותן לה הבעל גט מיד [כדי שלא תצאנה בנות ישראל לתרבות רעה], אם כן אף כאן אין דינה שונה מדין כל מורדת, ולכן לֹא שְׁנָא – אין חילוק בין אופן שפָּסַק עָלֶיהָ אָבִיהָ, וְלֹא שְׁנָא פָּסְקָה אִיהִי – היא על עצמה, כַּד אָמְרָה לֵיהּ – כשאומרת הכלה לחתן אוֹ כְּנוֹס אוֹ פְּטוֹר, כַּיְּיפִינָן לֵיהּ וְיָהֵיב לָהּ גִּטָּא בְּעַל כָּרְחֵיהּ – כופים אותו לתת לה גט בעל כרחו.
משנה
משנתנו מביאה דין נוסף שנחלקו בו אדמון וחכמים: הָעוֹרֵר עַל הַשָּׂדֶה – אדם שמערער על שדה שחבירו מוחזק בה, וטוען שהיא שלו, וְהוּא עצמו חָתוּם עָלֶיהָ עֵד, כלומר, שאותו אדם המוחזק באותה שדה הלך ומכר את השדה לאדם שלישי, והמערער על השדה בעצמו, וטוען שהיא שלו ולא של המחזיק, חתום כעד על אותו שטר מכירה, ולכאורה יש בכך הודאה שהשדה אינה שלו, אַדְמוֹן אוֹמֵר, אין זו נחשבת הודאה, אלא יָכוֹל הוא לוֹמַר, באמת השדה היא שלי, והטעם שחתמתי על שטר מכירה זה על אף שאינו נכון, משום שהַשֵּׁנִי, הקונה, נוֹחַ לִי – קל לי להוציא ממנו את השדה שלי, וְהָרִאשׁוֹן, שהיה מוחזק בה קודם לכן, קָשֶׁה מִמֶּנִי, וכיון שכך רציתי שתעבור השדה ליד השני, הקונה, כדי שיהיה קל לי להוציא מידו את השדה ולהחזירה לרשותי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מערער זה, שחתם בעצמו על שטר המכירה שכתב המוחזק בשדה, אִבֵּד בחתימה זו אֶת זְכוּתוֹ על השדה, כיון שחתימתו נחשבת כראיה גמורה שאין השדה שלו, ושוב אינו יכול לערער עליה.
דין נוסף: אם עֲשָׂאָהּ המערער סִימָן לְאַחֵר, כלומר, שמכר המערער שדה אחרת, הסמוכה לאותה שדה שהוא מערער עליה, ובשטר המכירה של אותה שדה כתב כ'סימן', היכן היא אותה שדה, שהיא סמוכה לשדה שעליה הוא מערער, אך לא כתב שם שהיא שלו, אלא כתב שם שהיא שייכת לאותו אדם המחזיק בה עתה, שעל מוחזקותו הוא מערער, לדברי הכל אִבֵּד זְכוּתוֹ, ואינו יכול לערער על מוחזקותו, שהרי באופן זה אין כל סיבה לכתוב שאותה שדה שייכת לפלוני, שהרי אינה מוזכרת אלא כסימן למיקומה של השדה האחרת, שאותה מכר, וכיון שכתב כן בשטר של עצמו, הרי זו הודאה שאותה שדה שהוא מערער עליה, אינה שלו, אלא של המחזיק בה.
גמרא
שנינו במשנה, 'העורר על השדה והוא חתום עליה עד כו', חכמים אומרים איבד את זכותו'. אָמַר רַבִּי אַמִּי, לֹא שָׁנוּ במשנתנו דין זה, שלדעת חכמים חתימתו נחשבת כהודאה על כך שהשדה אינה שלו, אֶלָּא אם חתם על שטר המכירה בתורת עֵד, אֲבָל אם חתם על השטר כדַּיָּן המקיים את חתימות העדים שבשטר, לֹא אִבֵּד זְכוּתוֹ, וטעם החילוק הוא כדְּתָנֵי רַבִּי חִיָּא – כפי ששנה רבי חייא בברייתא, אֵין הָעֵדִים חוֹתְמִין עַל הַשְּׁטָר אֶלָּא אִם כֵּן קְרָאוּהוּ, וכיון שחתם על השטר כעד ובודאי קראו, נחשבת חתימתו כהודאה על אמיתות הדברים הכתובים בו, והיינו ששדה זו אינה שלו אלא של המוחזק בה, וְאילו הַדַּיָּנִין חוֹתְמִין על השטר לשם קיום אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קְרָאוּהוּ, ולכן יתכן שחתם מבלי לראות כלל את תוכן השטר, וחתימתו היא רק על כך שחתימות העדים אמיתיות, ולא יותר, וממילא אין ראיה מכך שהוא מודה שהשדה אינה שלו.
