משנה
לאחר שהובאו במשניות הקודמות שני הדינים שאמר חנן, מביאה משנתנו את הדינים שאמר אדמון: אַדְמוֹן אוֹמֵר שִׁבְעָה דברים, שבהם נחלקו עליו חכמים, מִי שֶׁמֵּת, וְהִנִּיחַ בָּנִים וּבָנוֹת, ומדין התורה הבנים יורשים הכל, ומתנאי כתובה שהבנות ניזונות מהירושה [עד שתתבגרנה או עד שתנשאנה], בִּזְמַן שֶׁהַנְּכָסִים מְרֻבִּין, והיינו שיש בהם כדי מזונות לבנים ולבנות עד שתתבגרנה הבנות, הַבָּנוֹת יִזּוֹנוּ – יקבלו מזונותיהן מהירושה, וְהַבָּנִים יוֹרְשִׁין את הנכסים. וּבִזְמַן שֶׁהַנְּכָסִים מוּעָטִים, הַבָּנוֹת יִזּוֹנוּ, וְהַבָּנִים אינם יורשים כלום ואף אינם מקבלים מזונותיהם, אלא יִשְׁאֲלוּ עַל הַפְּתָחִים. אַדְמוֹן חולק ואוֹמֵר, יכול הבן לומר, הרי מעיקר הדין אני יורש הכל, ואף שתקנו חכמים מזונות לבנות, וכי בִּשְׁבִיל שֶׁאֲנִי זָכָר וראוי לירש הכל, הִפְסַדְתִּי שלא אקבל אפילו מזונות, ויהיה דיני גרוע מדין הבנות, אלא הבנים והבנות ניזונים יחד עד שיכלו הנכסים. אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל, רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אַדְמוֹן.
פוסק הרי"ף: וְלֵית הֲלָכָה כְּאַדְמוֹן, אלא כחכמים, שבנכסים מועטים הבנות ניזונות לבדן, והבנים ישאלו על הפתחים.
משנה
הדין השני שנחלקו בו אדמון וחכמים: נאמר בתורה (שמות כב ח) 'עַל כָּל דְּבַר פֶּשַׁע עַל שׁוֹר עַל חֲמוֹר עַל שֶׂה עַל שַׂלְמָה עַל כָּל אֲבֵדָה אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי הוּא זֶה עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם', ואת הלשון 'כי הוא זה' דרשו חכמים שמדובר באופן שהודה במקצת וכפר במקצת, ועל אופן זה אמרה התורה שיש חיוב שבועה, הַטּוֹעֵן [-התובע] אֶת חֲבֵרוֹ שהוא חייב לו כַּדֵּי שֶׁמֶן, וְהוֹדָה לוֹ הלה בְּקַנְקַנִּים של שמן ריקים, אַדְמוֹן אוֹמֵר, הוֹאִיל וְהוֹדָה מִמִּין הַטַּעֲנָה, יִשָּׁבַע שבועת התורה [ובגמרא יבואר מדוע נחשבת הודאתו ממין הטענה]. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין הַהוֹדָאָה מִמִּין הַטַּעֲנָה, שהרי התביעה היא על שמן וההודאה היא על קנקנים, ופטור הוא משבועה. אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל, רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אַדְמוֹן:
גמרא
שנינו במשנה, 'הטוען את חבירו כדי שמן, והודה לו בקנקנים' וכו'. מבארת הגמרא באיזה אופן נחלקו אדמון וחכמים: הֵיכָא דְּאָמַר לֵיהּ – באופן שאמר לו התובע לנתבע, מְלֹא עֲשָׂרָה כַּדֵּי שֶׁמֶן [-שמן שיש בו כדי למלאות עשרה כדים] יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ, שֶׁמֶן טָעֵין לֵיהּ – הרי ודאי אינו תובע ממנו אלא שמן בלבד, קַנְקַנִּים לֹא טָעֵין לֵיהּ – ואינו תובע ממנו כלל קנקנים, ולכן אם הודה לו בקנקנים ריקים, הרי לא הודה לו במה שתבעו, ולדברי הכל פטור משבועת מודה במקצת. ואם אמר התובע לנתבע, עֲשָׂרָה כַּדִים מְלֵאִים שֶׁמֶן יֵשׁ לִי אֶצְלְךָ, שֶׁמֶן וְקַנְקַנִּים קָא טָעֵין לֵיהּ – הרי הוא תובע ממנו בפירוש שמן וקנקנים, ואם הודה לו בקנקנים, הרי הודה לו במקצת ממה שטענו, ולדברי הכל חייב שבועת התורה. כִּי פְּלִיגֵי – ומחלוקתם היא הֵיכָא [-באופן] דְּאָמַר לֵיהּ התובע לנתבע עֲשָׂרָה כַּדֵּי שֶׁמֶן יֵשׁ לִי אֶצְלְךָ, אַדְמוֹן סָבַר, יֵשׁ בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה של 'עשרה כדי שמן' גם לְשׁוֹן קַנְקַנִּים, כלומר, שֶׁכְּלוּלִים בתביעתו גם השמן וגם הקנקנים, וְלכן כאשר מודה הלה בעשרה קנקנים ריקים הֲוָה לֵיהּ [-הרי הוא] מוֹדֶה מִקְצָת הַטַּעֲנָה, שהרי הודה במקצת מה שתבעו, וְיִּשָּׁבַע שבועת התורה. וְרַבָּנָן סָבְרֵי – ואילו חכמים החולקים על אדמון סוברים שאֵין בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה לְשׁוֹן קַנְקַנִּים, וכשאמר לו 'עשרה כדי שמן' התכוון לתבוע את השמן לבד, וה'כדים' משמשים רק כמידה לומר כמה שמן הוא תובעו, וְלכן כשהודה הלה בקנקנים ריקים אֵין כָּאן הוֹדָאָה מִמִּין הַטַּעֲנָה, אֶלָּא מַה שֶּׁטְּעָנוֹ לֹא הוֹדָה לוֹ, וּמַה שֶּׁהוֹדָה לוֹ לֹא טְעָנוֹ, דַּהֲוָה לֵיהּ – שהרי הוא כְּמִי שֶׁטְּעָנוֹ חִטִּים וְהוֹדָה לוֹ בִּשְׂעוֹרִים, דְּפָטוּר.
פוסק הרי"ף את ההלכה, וְקַיְּימָא לָן – ומקובל בידינו שההלכה היא כְּאַדְמוֹן, דְּאָמַר, יֵשׁ בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה לְשׁוֹן קַנְקַנִּים, וַהֲוָה לֵיהּ מוֹדֶה מִקְצָת הַטַּעֲנָה, שחייב שבועת התורה של מודה במקצת. ומבאר הרי"ף מנין שהלכה כאדמון, דְּאַמְרִינָן – שהרי כך אמרו בגמרא, אָמַר רַבִּי זֵירָא, אָמַר רַבָּה בַּר יִרְמְיָה, שְׁנֵי דְּבָרִים שֶׁאָמַר חָנָן [במשניות לעיל] הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ, שהמפרנס את אשת חבירו אינו יכול לתבוע מבעלה שישלם לו, וּכְיוֹצֵא בּוֹ – וכן הלכה כמותו בדברים הדומים לדין זה, ולהלן יבואר מה הם. שִׁבְעָה דְּבָרִים שֶׁאָמַר אַדְמוֹן, יֵשׁ מֵהֶן שֶׁהֲלָכָה כְּמוֹתוֹ וּכְיוֹצֵא בּוֹ, וְיֵשׁ מֵהֶן שֶׁאֵין הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ וְלֹא כְּיוֹצֵא בּוֹ, ומבאר רבה בר ירמיה מתי הלכה כאדמון ומתי אין הלכה כמותו, כָּל מָקוֹם שֶׁאָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אַדְמוֹן, הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ. וְאִינָךְ – ובשאר המקומות, שלא אמר כן רבן גמליאל, לֹא – אין הלכה כאדמון. מוסיף הרי"ף, וְהמקומות דְאָמַר בהם רַבָּן גַּמְלִיאֵל 'רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אַדְמוֹן', תְּלָתָא אִינוּן – שלשה הם, שנים מהם במשניות לעיל, מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ בָּנִים וּבָנוֹת, וְהַטּוֹעֵן אֶת חֲבֵרוֹ כַּדֵּי שֶׁמֶן, וְאחד במשנה להלן, הַפּוֹסֵק מָעוֹת לַחֲתָנוֹ, ולגבי הדין הראשון של אדמון, במִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ בָּנִים וּבָנוֹת, נָפְקָא לֵיהּ מֵהִלְכְתָא – יצא דין זה מכלל המקומות שהלכה כאדמון, ואף שרבן גמליאל אמר שרואה הוא את דבריו, וְקַיְימָא לָן כְּרַבָּנָן – ומקובל בידינו שההלכה בזה היא כחכמים, דְּאָמְרֵי, בִּנְכָסִים מוּעָטִין הַבָּנוֹת יִזּוֹנוּ וְהַבָּנִים יִשְׁאֲלוּ עַל הַפְּתָחִים. פַּשׁוּ לְהוּ תַּרְתֵּי דְּהִלְכְתָא בָּהּ כְּאַדְמוֹן – נשארו שני מקומות שההלכה בהם היא כאדמון, ואחד מהם הוא הנידון של משנתנו, במי שתבע את חבירו עשרה כדי שמן והודה לו בקנקנים, שחייב שבועה.
מבאר עתה הרי"ף את הלשון 'כיוצא בו' שאמרה הגמרא לגבי דבריהם של חנן ואדמון: 'כְּיוֹצֵא בּוֹ' דְחָנָן, הדין הדומה לדין שאמר חנן, שאף בו הלכה כמותו, הוא הָא דְּאַמְרִינָן לְעֵיל – הדין שאמרה הגמרא לעיל, לגבי הפורע חובו של חבירו, שעל דין זה אָמַר רַב הוֹשַׁעְיָא, הָא מַנִּי – ברייתא זו כשיטתו של חָנָן הִיא, דְּאָמַר לגבי המפרנס את אשת חבירו, שהִנִּיחַ מָעוֹתָיו עַל קֶרֶן הַצְּבִי, ואף לגבי הפורע חובו של חבירו, שהוא הדין הדומה לו, הלכה כחנן, שאין הלוה חייב לשלם לאותו שפרע עבורו את החוב.
'כְּיוֹצֵא בּוֹ' דְאַדְמוֹן, האומר שאם טענו שמן וקנקנים והודה לו בקנקנים חייב שבועת מודה במקצת, הָא דְּאַמְרִינָן בְּמסכת שְׁבוּעוֹת (מ:), טְעָנוֹ [-תבעו התובע] שׁוֹר וְשֶׂה וַחֲמוֹר, וְהוֹדָה לוֹ בְּאֶחָד מֵהֶן, חַיָּב שבועת התורה של מודה במקצת, וְאָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, תַּלְמוּד עָרוּךְ הוּא בְּפִי רַבִּי יוֹחָנָן, הָא מַנִּי – שברייתא זו כשיטת אַדְמוֹן הִיא. וּכְבָר בָּרֵירְנָא [-ביררנו] בְּמסכת שְׁבוּעוֹת שֶׁהֲלָכָה הִיא שאם טְעָנוֹ שׁוֹר שֶׂה וַחֲמוֹר וְהוֹדָה לוֹ בְּאֶחָד מֵהֶן, [שֶׁהוּא] חַיָּב.
