יב לֹ֣א יֶֽאֱהַב־לֵ֭ץ הוֹכֵ֣חַֽ ל֑וֹ אֶל־חֲ֝כָמִ֗ים לֹ֣א יֵלֵֽךְ׃ יג לֵ֣ב שָׂ֭מֵחַ יֵיטִ֣ב פָּנִ֑ים וּבְעַצְּבַת־לֵ֗֝ב ר֣וּחַ נְכֵאָֽה׃
֍ ֍ ֍
(יב) ה'לץ' המתלוצץ מחוקי החכמה כיון שלא ניתן להוכיחם במופתי השכל והחושים, אינו חושש מהמוסר הבא מכח יראת ה' והחכמה, כי הוא מתלוצץ מהם, אך לֹא יֶאֱהַב לֵץ הוֹכֵחַ לוֹ – אינו אוהב שמוכיחים אותו בסברות שכליות ומופתי הדעת, כי הגם שאינו יכול להתלוצץ מהם, אך אינו אוהב לשמוע אותם, ולכן אֶל חֲכָמִים לֹא יֵלֵךְ, כדי שלא יוכלו להוכיח אותו.
(יג) לֵב שָׂמֵחַ – מי שליבו שמח מחמת עניני העולם הזה, ואינו מתעצב על עוונותיו ועל חסרון שלימות נפשו, יֵיטִב פָּנִים – שמחה זו תיטיב רק את מראה פניו, אך לא ייטיב בכך את רוחו הפנימית, וּבְעַצְּבַת לֵב ייטיב רוּחַ נְכֵאָה, כלומר, על ידי שיתעצב ליבו על כך שהוא עוסק רק בעניני העולם הזה ותאוותיו, ייטיב את רוחו הנכאה והירודה המתעצבת על חוסר שלימותו הנפשית, וירומם אותה, נמצא שעצבות לב זו הבאה על עניני הנפש והרוח תועיל לו יותר מהטבת הפנים החיצונית על עניני העולם הזה.
