יד לֵ֣ב נָ֭בוֹן יְבַקֶּשׁ־דָּ֑עַת וּפִ֥י כְ֝סִילִ֗ים יִרְעֶ֥ה אִוֶּֽלֶת׃ טו כָּל־יְמֵ֣י עָנִ֣י רָעִ֑ים וְטֽוֹב־לֵ֗֝ב מִשְׁתֶּ֥ה תָמִֽיד׃ טז טוֹב־מְ֭עַט בְּיִרְאַ֣ת יְהוָ֑ה מֵֽאוֹצָ֥ר רָ֗֝ב וּמְה֥וּמָה בֽוֹ׃ יז ט֤וֹב אֲרֻחַ֣ת יָ֭רָק וְאַֽהֲבָה־שָׁ֑ם מִשּׁ֥וֹר אָ֝ב֗וּס וְשִׂנְאָה־בֽוֹ׃
֍ ֍ ֍
(יד) לֵב נָבוֹן יְבַקֶּשׁ דָּעַת – הנבון, המתבונן בחוקי החכמה ומעמיק בהם, ועל ידי זה מבין את דברי החכמה כדברי דעת המובנים בכח השכל, צריך לבקש בלבבו ולהתבונן הרבה בדברים עד שישיג זאת, וּפִי כְסִילִים יִרְעֶה אִוֶּלֶת – אך הכסיל, היודע את חוקי החכמה ונוטה מהם מחמת תאוות ליבו, הרי הוא משתמש באיולת, שזו הדרך של הטלת ספיקות בכל דבר שלא על ידי התבוננות והעמקה, לשים אותה על פניו כמסווה, ומוצא את האיולת כמו שרועה מוצא את הצאן למול פניו.
(טו) והכסיל הרועה דברי איולת יעורר ספיקות וישאל, הלא ראינו כי כָּל יְמֵי עָנִי רָעִים – העני המתענה מחמת שהוא הולך בדרכי התורה וחוקי החכמה, אף על פי כן ימיו רעים תמיד, וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָמִיד – ואילו העובר על חוקי התורה ועושה משתאות תמיד, הוא טוב לב, ומכח טענה זו רוצה הוא לעורר ספק בהשגחת ה', ולהתיר לעצמו ללכת אחרי תאוותיו.
(טז) אמנם בעל הלב הנבון המבקש דעת [המוזכר בפסוק י"ד] ישיב ויאמר לו, טוֹב מְעַט בְּיִרְאַת ה' – אותו דבר מועט שיש לעני, כיון שהוא עוסק ביראת ה' והולך בדרכי השלימות, הרי זה טוב עבורו יותר מֵאוֹצָר רָב שיש לחוטא, וּמְהוּמָה בוֹ – כי אוצרו של החוטא יֵהוֹם ויבלבל את שלימות נפשו ואושרו הרוחני.
(יז) ומביא על כך משל, שהרי כל בני האדם מכירים ומודים כי טוֹב אֲרֻחַת יָרָק וְאַהֲבָה שָׁם, כי האהבה תמתיק גם את הארוחה הדלה, מִשּׁוֹר אָבוּס וְשִׂנְאָה בוֹ, כי השנאה תמרר גם את טעמו של השור המפוטם, וכמו כן אין העיקר בהשגת האושר החיצוני והתענוג המדומה, אלא המנוחה הפנימית, הבטחון בה' ואהבתו, הם המדשנים את נפשו של העוסק ביראת ה' ובדרכי החכמה.
