ט יֶחְשְׁכוּ֮ כּֽוֹכְבֵ֪י נִ֫שְׁפּ֥וֹ יְקַו־לְא֥וֹר וָאַ֑יִן וְאַל־יִ֝רְאֶ֗ה בְּעַפְעַפֵּי־שָֽׁחַר׃ י כִּ֤י לֹ֣א סָ֭גַר דַּלְתֵ֣י בִטְנִ֑י וַיַּסְתֵּ֥ר עָ֝מָ֗ל מֵֽעֵינָֽי׃ יא לָ֤מָּה לֹּ֣א מֵרֶ֣חֶם אָמ֑וּת מִבֶּ֖טֶן יָצָ֣אתִי וְאֶגְוָֽע׃ יב מַ֭דּוּעַ קִדְּמ֣וּנִי בִרְכָּ֑יִם וּמַה־שָּׁ֝דַ֗יִם כִּ֣י אִינָֽק׃
֍ ֍ ֍
(ט) לאחר שקילל איוב את הלילה שבו נגזר הריונו ואת אותו היום, מקלל הוא גם את עת הנשף והשחר, שבו מתחברים הלילה והיום, בתחילתם ובסופם: יֶחְשְׁכוּ כּוֹכְבֵי נִשְׁפּוֹ – הכוכבים המאירים בתחילת הלילה, כשהשמש שוקעת, לא יאירו באותו יום, יְקַו לְאוֹר – הלילה הזה יקווה ויחכה לאור היום שיאיר לו, וָאַיִן, כי לא יעלה בו השחר, וְאַל יִרְאֶהבְּעַפְעַפֵּי שָׁחַר, כלומר, מצייר במליצתו את הלילה כעיוור שאינו יכול לראות, עד שבא השחר ונותן לו את עיניו ועפעפיו, ובהם הוא רואה את זריחת השמש, והלילה הזה לא יהיו לו עינים ועפעפיים, כי לא יופיע בו השחר כלל.
(י) ומבאר את הטעם שראוי לקלל את אותו היום, כִּי לֹא סָגַר דַּלְתֵי בִטְנִי [-דלתות בטן אמו], שלא תתעבר באותו לילה, מאחר והנוצר באותו לילה עתיד לסבול בחייו, וַיַּסְתֵּר עָמָלמֵעֵינָי – ובכך היה מסתיר ממנו את העמל והיגון, כי לא היה נולד כלל.
(יא) ומבאר את הטעם שמקלל גם את יום הלידה, כי גם אם התעברה אמו, היה ליום הלידה לעכב את לידתו, לָמָּה לֹּא גזר המזל שמֵרֶחֶם אָמוּת – שייחנק בעת יציאתו מרחם אמו, ולא יצא לאויר העולם כלל, ואם היתה גם הלידה מחויבת מצד המערכת, היה ראוי שמִבֶּטֶן יָצָאתִי, וְאֶגְוָע מיד.
(יב) ואף אם מצד טבעו היה חזק ובריא ולא היה מת מצד מזלו בשעת הלידה, מַדּוּעַ קִדְּמוּנִיבִרְכָּיִם של אבי, היה למזל לעכבו כדי שיפול בעת לידתו לארץ וימות מיד, וּמַה שָּׁדַיִם כִּיאִינָק, כי אם לא היתה אמו יכולה להניקו, היה גווע ברעב בקטנותו.
