ז וַיְהִ֣י לְאָסָ֗א חַיִל֮ נֹשֵׂ֣א צִנָּ֣ה וָרֹמַח֒ מִֽיהוּדָה֙ שְׁלֹ֣שׁ מֵא֣וֹת אֶ֔לֶף וּמִבִּנְיָמִ֗ן נֹֽשְׂאֵ֤י מָגֵן֙ וְדֹ֣רְכֵי קֶ֔שֶׁת מָאתַ֥יִם וּשְׁמוֹנִ֖ים אָ֑לֶף כָּל־אֵ֖לֶּה גִּבּ֥וֹרֵי חָֽיִל׃ ח וַיֵּצֵ֨א אֲלֵיהֶ֜ם זֶ֣רַח הַכּוּשִׁ֗י בְּחַ֨יִל֙ אֶ֣לֶף אֲלָפִ֔ים וּמַרְכָּב֖וֹת שְׁלֹ֣שׁ מֵא֑וֹת וַיָּבֹ֖א עַד־מָֽרֵשָֽׁה׃ ט וַיֵּצֵ֥א אָסָ֖א לְפָנָ֑יו וַיַּֽעַרְכוּ֙ מִלְחָמָ֔ה בְּגֵ֥יא צְפַ֖תָה לְמָֽרֵשָֽׁה׃ י וַיִּקְרָ֨א אָסָ֜א אֶל־יְהוָ֣ה אֱלֹהָיו֮ וַיֹּאמַר֒ יְהוָ֗ה אֵֽין־עִמְּךָ֤ לַעְזֹר֙ בֵּ֥ין רַב֙ לְאֵ֣ין כֹּ֔חַ עָזְרֵ֜נוּ יְהוָ֤ה אֱלֹהֵ֨ינוּ֙ כִּֽי־עָלֶ֣יךָ נִשְׁעַ֔נּוּ וּבְשִׁמְךָ֣ בָ֔אנוּ עַל־הֶֽהָמ֖וֹן הַזֶּ֑ה יְהוָ֤ה אֱלֹהֵ֨ינוּ֙ אַ֔תָּה אַל־יַעְצֹ֥ר עִמְּךָ֖ אֱנֽוֹשׁ׃ יא וַיִּגֹּ֤ף יְהוָה֙ אֶת־הַכּוּשִׁ֔ים לִפְנֵ֥י אָסָ֖א וְלִפְנֵ֣י יְהוּדָ֑ה וַיָּנֻ֖סוּ הַכּוּשִֽׁים׃ יב וַיִּרְדְּפֵ֨ם אָסָ֜א וְהָעָ֣ם אֲשֶׁר־עִמּוֹ֮ עַד־לִגְרָר֒ וַיִּפֹּ֤ל מִכּוּשִׁים֙ לְאֵ֣ין לָהֶ֣ם מִֽחְיָ֔ה כִּֽי־נִשְׁבְּר֥וּ לִפְנֵֽי־יְהוָ֖ה וְלִפְנֵ֣י מַֽחֲנֵ֑הוּ וַיִּשְׂא֥וּ שָׁלָ֖ל הַרְבֵּ֥ה מְאֹֽד׃ יג וַיַּכּ֗וּ אֵ֤ת כָּל־הֶֽעָרִים֙ סְבִיב֣וֹת גְּרָ֔ר כִּֽי־הָיָ֥ה פַֽחַד־יְהוָ֖ה עֲלֵיהֶ֑ם וַיָּבֹ֨זּוּ֙ אֶת־כָּל־הֶ֣עָרִ֔ים כִּֽי־בִזָּ֥ה רַבָּ֖ה הָֽיְתָ֥ה בָהֶֽם׃ יד וְגַם־אָֽהֳלֵ֥י מִקְנֶ֖ה הִכּ֑וּ וַיִּשְׁבּ֨וּ צֹ֤אן לָרֹב֙ וּגְמַלִּ֔ים וַיָּשֻׁ֖בוּ יְרֽוּשָׁלִָֽם׃
֍ ֍ ֍
(ז) וַיְהִי לְאָסָא חַיִל נֹשֵׂא צִנָּה – מגן מפני חרב, וָרֹמַח, מִיהוּדָה, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף. וּמִבִּנְיָמִן, נֹשְׂאֵי מָגֵן [-מגן מפני חיצים] וְדֹרְכֵי קֶשֶׁת, מָאתַיִם וּשְׁמוֹנִים אָלֶף, כָּל אֵלֶּה גִּבּוֹרֵי חָיִל.
(ח) וַיֵּצֵא אֲלֵיהֶם זֶרַח הַכּוּשִׁי למלחמה, בְּחַיִל אֶלֶף אֲלָפִים, וּמַרְכָּבוֹת שְׁלֹשׁ מֵאוֹת, וַיָּבֹא עַד מָרֵשָׁה.
(ט) וַיֵּצֵא אָסָא לְפָנָיו, וַיַּעַרְכוּ מִלְחָמָה בְּגֵיא צְפַתָה לְמָרֵשָׁה – בעמק הנשקף לעומד במרשה.
(י) וַיִּקְרָא אָסָא אֶל יְהֹוָה אֱלֹהָיו, וַיֹּאמַר, יְהֹוָה, בשונה מבשר ודם, שקל לו לעזור יותר למי שיש לו בעצמו כח, הרי אֵין עִמְּךָ לַעְזֹר בֵּין רַב לְאֵין כֹּחַ – אין לך חילוק בין עזרתך למי שיש לו כח לבין מי שאין לו כח, שהרי אתה עושה הכל, ואינך צריך את עזרתו של הנעזר על ידך, ולכן, עָזְרֵנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ, גם מצידנו, כִּי עָלֶיךָ נִשְׁעַנּוּ, וגם מצד שמך שלא יתחלל בגויים, וּבְשִׁמְךָ בָאנוּ עַל הֶהָמוֹן הַזֶּה, ועל ידי שננצח במלחמה יתגדל ויתקדש שמך בעולם, ולכן יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ, אַתָּה לבדך תעשה את המלחמה, אַל יַעְצֹר עִמְּךָ אֱנוֹשׁ – לא ייראה כאילו היה כאן סיוע מבני אדם, ובקשתו היתה שהנצחון יהיה באופן שייראה לעיני הכל כי רק ה' לבדו עשה את הדבר.
(יא) וקיבל ה' את בקשתו, וַיִּגֹּף יְהֹוָה אֶת הַכּוּשִׁים לִפְנֵי אָסָא וְלִפְנֵי יְהוּדָה ללא מלחמה כלל, וַיָּנֻסוּ הַכּוּשִׁים.
(יב) וַיִּרְדְּפֵם אָסָא וְהָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ עַד לִגְרָר, וַיִּפֹּל מִכּוּשִׁים לְאֵין לָהֶם מִחְיָה – כי לא היתה בהם חיות כלל, כִּי נִשְׁבְּרוּ לִפְנֵי יְהֹוָה וְלִפְנֵי מַחֲנֵהוּ וניטל מהם הכח המחיה אותם, וכיון שלא הוצרכו אסא ואנשיו לעסוק בהריגת הכושיים, וַיִּשְׂאוּ שָׁלָל הַרְבֵּה מְאֹד [ולשון 'שלל' שייכת בממון הנשאר מאליו, כאשר נפלו חיילי האויב במלחמה].
(יג) וַיַּכּוּ אסא ואנשיו אֵת כָּל הֶעָרִים סְבִיבוֹת גְּרָר, כִּי הָיָה פַחַד יְהֹוָה עֲלֵיהֶם, ועל ידי זה יכלו להלחם בהם, ושם כבר הוצרכו להלחם בהם בעצמם, וַיָּבֹזּוּ אֶת כָּל הֶעָרִים, כִּי בִזָּה רַבָּה הָיְתָה בָהֶם [ולשון 'ביזה' שייכת באופן שהוצרכו להלחם וליטול את הממון בכח, וכיון שכאן לא נפלו האויבים מאליהם, אלא במלחמה, מכנה זאת הכתוב בלשון 'ביזה'].
(יד) וְגַם אָהֳלֵי מִקְנֶה של הערביים היושבים שם הִכּוּ, וַיִּשְׁבּוּ צֹאן לָרֹב וּגְמַלִּים, וַיָּשֻׁבוּ יְרוּשָׁלִָם.
