פרק כד א מַדּ֗וּעַ מִ֭שַּׁדַּי לֹֽא־נִצְפְּנ֣וּ עִתִּ֑ים וְ֝יֹֽדְעָ֗ו לֹא־חָ֥זוּ יָמָֽיו׃ ב גְּבֻל֥וֹת יַשִּׂ֑יגוּ עֵ֥דֶר גָּֽ֝זְל֗וּ וַיִּרְעֽוּ׃ ג חֲמ֣וֹר יְתוֹמִ֣ים יִנְהָ֑גוּ יַ֝חְבְּל֗וּ שׁ֣וֹר אַלְמָנָֽה׃
֍ ֍ ֍
פרק כד (א) עתה בא איוב לסתור את דברי אליפז בענין שלוות הרשעים, אך תחילה מקדים הוא לחזור על עיקר טענתו, שאין לאדם בחירה חופשית, ואין ה' משגיח כלל במעשיו של האדם ובחירותיו, ועל כך אומר, מַדּוּעַ נחליט ונאמר דבר זה, שמִשַּׁדַּי לֹא נִצְפְּנוּ עִתִּים – שהדברים התלויים בזמן אינם נסתרים מה', וְיֹדְעָו – והרי כל החוקרים המשיגים את מציאות ה' מתוך ידיעתם והבנתם, לֹא חָזוּ יָמָיו – אינם יכולים להבין ולצייר שתהא מציאותו תחת שלטון הזמן ומקריו, וכיון שידיעותיו של ה' אינם חיצוניות ממציאותו, אם כן גם ידיעתו אינה תלויה בזמן, ואם כן לא יתכן שידיעת ה' תכלול את המעשים התלויים בבחירת האדם ומשתנים לפי הזמנים [אלא או שאינם ידועים לו כיון שאינו משגיח בהם כלל, או שאינם תלויים בבחירת האדם אלא נגזר על האדם מה שיעשה בחייו מתחילת בריאתו].
(ב) ומשיב עתה על טענת אליפז, שאם היה ה' מעניש את הרשעים היתה מתבטלת הבחירה החופשית, והרי נמצאו רשעים אשר גְּבֻלוֹת יַשִּׂיגוּ – יסיגו את גבולות שדותיהם לתוך שדות חבריהם, לגוזלם מהם, ויוסיפו חטא על פשע, כי עֵדֶר גָּזְלוּ – יגזלו עדר של בהמות, וַיִּרְעוּ את העדר הגזול באותה שדה גזולה.
(ג) ולא יחמלו רשעים אלו גם על העניים והאומללים, כי חֲמוֹר יְתוֹמִים יִנְהָגוּ לגוזלו, יַחְבְּלוּ – יטלו כמשכון את שׁוֹר האַלְמָנָה, על ידי שיעלילו עליה עלילת שקר שהיא חייבת להם ממון.
