טז וְ֭אֵל הֵרַ֣ךְ לִבִּ֑י וְ֝שַׁדַּ֗י הִבְהִילָֽנִי׃ יז כִּֽי־לֹ֣א נִ֭צְמַתִּי מִפְּנֵי־חֹ֑שֶׁךְ וּ֝מִפָּנַ֗י כִּסָּה־אֹֽפֶל׃
֍ ֍ ֍
(טז) ואמנם אליפז טען כנגדו במענהו הראשון (פרק ד) שמכך שעתה, בעת שבאו עליו היסורים, אין הוא עומד בנסיון, הרי זו ראיה שכל עבודתו לא היתה לשם ה' אלא רק לתקוות השכר ומיראת העונש, על כך משיב איוב ואומר, וְאֵל הֵרַךְ לִבִּי – בכך שהביא עלי ה' יסורים גדולים כאלו שאי אפשר לעמוד בהם, גרם לכך שיתרכך ליבי ולא אעמוד בנסיון, וְשַׁדַּי הִבְהִילָנִי ביסורים הקשים ממוות, שאין אדם יכול לעמוד בהם.
(יז) כִּי לֹא נִצְמַתִּי מִפְּנֵי חֹשֶׁךְ – כי לא המית אותי ה' לפני שבא אלי החושך של היסורים, וּמִפָּנַי כִּסָּה אֹפֶל – ולא כיסה את פני באפילת המוות, במקום לייסר אותי כל כך, כי את המוות הייתי מקבל באהבה, כיון שלא היו מעשי לשם קבלת שכר, ועבדתי את ה' בכל לבבי ובכל נפשי, והייתי מוכן גם למסור נפשי לאהבתו, אך כיון שהשאירני ה' בחיים עם יסורים קשים כל כך, גרם לי בכך לנטות בִדְבָרַי מעבודתו ויראתו. ובדברים אלו סיים איוב את מענהו לאליפז בענין יסורי הצדיקים.
