יג וְה֣וּא בְ֭אֶחָד וּמִ֣י יְשִׁיבֶ֑נּוּ וְנַפְשׁ֖וֹ אִוְּתָ֣ה וַיָּֽעַשׂ׃ יד כִּ֭י יַשְׁלִ֣ים חֻקִּ֑י וְכָהֵ֖נָּה רַבּ֣וֹת עִמּֽוֹ׃ טו עַל־כֵּ֭ן מִפָּנָ֣יו אֶבָּהֵ֑ל אֶ֝תְבּוֹנֵ֗ן וְאֶפְחַ֥ד מִמֶּֽנּוּ׃
֍ ֍ ֍
(יג) חוזר עתה איוב על טענתו שידיעת ה' הקדומה מכריחה את האדם לנהוג באותה דרך, ואין לו בחירה חופשית, וְהוּא בְאֶחָד – הרי אחדות ה' היא האחדות האמיתית והמוחלטת שלא יתכן בה שינוי כלל, ואם ה' ידע מתחילה שאנהג בדרך מסוימת, וּמִי יְשִׁיבֶנּוּ – מי הוא האדם שיוכל לשנות את התנהגותו מכפי שהיתה ידועה לה', וממילא לשנות בכך את ידיעת ה', וְנַפְשׁוֹ אִוְּתָה וַיָּעַשׂ – ומי הוא שנפשו מתאווה לדבר מסוים ויכול הוא לעשותו בבחירתו החופשית, והרי הכל ידוע על ידי ה' מתחילת הבריאה, וזו ידיעה שלא תיתכן בה שינוי, וכיון שהייתי מוכרח לעשות את מעשי הטובים מכח ידיעת ה', לכן לא מגיע לי שכר על כך, וכמו כן העושה מעשים רעים אינו צריך להענש על כך.
(יד) וגם אם לפעמים עלתה בליבי מחשבה אחרת, כִּי יַשְׁלִים חֻקִּי – שאעבוד את ה' כדי שישלים חוקי פרנסתי, שיהיו לי כל צרכי בשלימות, וְכָהֵנָּה רַבּוֹת עִמּוֹ – וכן להשיג על ידי עבודת ה' דברים רבים שיש עמו ואני זקוק להם, כמו החיים והבריאות, הבנים והעושר, וכיוצא בזה.
(טו) עַל כֵּן מִפָּנָיו אֶבָּהֵל – ואמנם היתה זו מחשבה של בהלה על צרכיי הגשמיים, אך לא היתה זו אלא בהלה פתאומית וקצרה, כי מיד לאחר מכן אֶתְבּוֹנֵן בדבר במחשבת הלב והשכל, וְאֶפְחַד מִמֶּנּוּ – ואז תהיה יראתי יראת הרוממות מלפני ה', לא מיראת העונש או לשם קבלת שכר, ונמצא שעיקר עבודתי היתה רק לשם ה', ללא פניה חיצונית, וללא פחד מעונש ותקווה לשכר, אלא מיראת רוממות ה'.
