(יב) וַיֻּגַּ֗ד לַמֶּ֣לֶךְ דָּוִד֮ לֵאמֹר֒ בֵּרַ֣ךְ ה֗' אֶת־בֵּ֨ית עֹבֵ֤ד אֱדֹם֙ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־ל֔וֹ בַּֽעֲב֖וּר אֲר֣וֹן הָֽאֱלֹהִ֑ים וַיֵּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד וַיַּעַל֩ אֶת־אֲר֨וֹן הָֽאֱלֹהִ֜ים מִבֵּ֨ית עֹבֵ֥ד אֱדֹ֛ם עִ֥יר דָּוִ֖ד בְּשִׂמְחָֽה׃ (יג) וַיְהִ֗י כִּ֧י צָֽעֲד֛וּ נֹֽשְׂאֵ֥י אֲרוֹן־ה֖' שִׁשָּׁ֣ה צְעָדִ֑ים וַיִּזְבַּ֥ח שׁ֖וֹר וּמְרִֽיא׃ (יד) וְדָוִ֛ד מְכַרְכֵּ֥ר בְּכָל־עֹ֖ז לִפְנֵ֣י ה֑' וְדָוִ֕ד חָג֖וּר אֵפ֥וֹד בָּֽד׃ (טו) וְדָוִד֙ וְכָל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל מַֽעֲלִ֖ים אֶת־אֲר֣וֹן ה֑' בִּתְרוּעָ֖ה וּבְק֥וֹל שׁוֹפָֽר׃ (טז) וְהָיָה֙ אֲר֣וֹן ה֔' בָּ֖א עִ֣יר דָּוִ֑ד וּמִיכַ֨ל בַּת־שָׁא֜וּל נִשְׁקְפָ֣ה ׀ בְּעַ֣ד הַֽחַלּ֗וֹן וַתֵּ֨רֶא אֶת־הַמֶּ֤לֶךְ דָּוִד֙ מְפַזֵּ֤ז וּמְכַרְכֵּר֙ לִפְנֵ֣י ה֔' וַתִּ֥בֶז ל֖וֹ בְּלִבָּֽהּ׃ (יז) וַיָּבִ֜אוּ אֶת־אֲר֣וֹן ה֗' וַיַּצִּ֤גוּ אֹתוֹ֙ בִּמְקוֹמ֔וֹ בְּת֣וֹךְ הָאֹ֔הֶל אֲשֶׁ֥ר נָֽטָה־ל֖וֹ דָּוִ֑ד וַיַּ֨עַל דָּוִ֥ד עֹל֛וֹת לִפְנֵ֥י ה֖' וּשְׁלָמִֽים׃ (יח) וַיְכַ֣ל דָּוִ֔ד מֵהַֽעֲל֥וֹת הָֽעוֹלָ֖ה וְהַשְּׁלָמִ֑ים וַיְבָ֣רֶךְ אֶת־הָעָ֔ם בְּשֵׁ֖ם ה֥' צְבָאֽוֹת׃ (יט) וַיְחַלֵּ֨ק לְכָל־הָעָ֜ם לְכָל־הֲמ֣וֹן יִשְׂרָאֵל֮ לְמֵאִ֣ישׁ וְעַד־אִשָּׁה֒ לְאִ֗ישׁ חַלַּ֥ת לֶ֨חֶם֙ אַחַ֔ת וְאֶשְׁפָּ֣ר אֶחָ֔ד וַֽאֲשִׁישָׁ֖ה אֶחָ֑ת וַיֵּ֥לֶךְ כָּל־הָעָ֖ם אִ֥ישׁ לְבֵיתֽוֹ׃ (כ) וַיָּ֥שָׁב דָּוִ֖ד לְבָרֵ֣ךְ אֶת־בֵּית֑וֹ וַתֵּצֵ֞א מִיכַ֤ל בַּת־שָׁאוּל֙ לִקְרַ֣את דָּוִ֔ד וַתֹּ֗אמֶר מַה־נִּכְבַּ֨ד הַיּ֜וֹם מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר נִגְלָ֤ה הַיּוֹם֙ לְעֵינֵי֙ אַמְה֣וֹת עֲבָדָ֔יו כְּהִגָּל֥וֹת נִגְל֖וֹת אַחַ֥ד הָרֵקִֽים׃ (כא) וַיֹּ֣אמֶר דָּוִד֮ אֶל־מִיכַל֒ לִפְנֵ֣י ה֗' אֲשֶׁ֨ר בָּֽחַר־בִּ֤י מֵֽאָבִיךְ֙ וּמִכָּל־בֵּית֔וֹ לְצַוּ֨ת אֹתִ֥י נָגִ֛יד עַל־עַ֥ם ה֖' עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל וְשִֽׂחַקְתִּ֖י לִפְנֵ֥י הֽ'׃ (כב) וּנְקַלֹּ֤תִי עוֹד֙ מִזֹּ֔את וְהָיִ֥יתִי שָׁפָ֖ל בְּעֵינָ֑י וְעִם־הָֽאֲמָהוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֔רְתְּ עִמָּ֖ם אִכָּבֵֽדָה׃ (כג) וּלְמִיכַל֙ בַּת־שָׁא֔וּל לֹא־הָ֥יָה לָ֖הּ יָ֑לֶד עַ֖ד י֥וֹם מוֹתָֽהּ׃
֍ ֍ ֍
(יב) וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ דָּוִד לֵאמֹר, בֵּרַךְ ה' אֶת בֵּית עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ בַּעֲבוּר אֲרוֹן הָאֱלֹהִים הנמצא בביתו, וַיֵּלֶךְ דָּוִד, וַיַּעַל אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים מִבֵּית עֹבֵד אֱדֹם עִיר דָּוִד, בְּשִׂמְחָה, שלא כמו בפעם הקודמת שהעלוהו בשחוק, וגם לא כפי שאירע בפעם הקודמת שהיה דוד ביראה ופחד, אלא היה בשמחה ובאהבת ה'.
(יג) וַיְהִי כִּי צָעֲדוּ נֹשְׂאֵי אֲרוֹן ה' שִׁשָּׁה צְעָדִים, וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא – שור מפוטם.
(יד) וְדָוִד ביטל כבודו מפני כבוד ה', בשלשה ענינים, א. בגופו, שהיה מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי ה', ב. במלבושיו, וְדָוִד חָגוּר אֵפוֹד בָּד, כלבוש הכהנים ועובדי ה', ולא התהדר בבגדי מלכות, שלא להראות גאווה לפני ה'.
(טו) ג. במה שהשתתף עם כל ישראל, וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל יחד מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן ה' בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר.
(טז) וְהָיָה אֲרוֹן ה' בָּא אל עִיר דָּוִד, וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל, אשת דוד, נִשְׁקְפָה – הביטה בְּעַד הַחַלּוֹן, וַתֵּרֶא אֶת הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי ה', וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ, כי הורגלה מבית אביה שהיו מדקדקים בכבודם, ולכן לא הרגיש בדבר הארון הבא, ובכבוד ה', אלא הצטערה על כך שנגרע כבוד בעלה לפי ראות עיניה.
(יז) וַיָּבִאוּ אֶת אֲרוֹן ה', וַיַּצִּגוּ אֹתוֹ בִּמְקוֹמוֹ בְּתוֹךְ הָאֹהֶל אֲשֶׁר נָטָה לוֹ דָּוִד, ומתוך שמחה של מצוה התעורר דוד לעבוד עבודת ה' בעצמו, וַיַּעַל דָּוִד עֹלוֹת לִפְנֵי ה', וּשְׁלָמִים.
(יח) וַיְכַל דָּוִד מֵהַעֲלוֹת הָעוֹלָה וְהַשְּׁלָמִים, וַיְבָרֶךְ אֶת הָעָם בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת.
(יט) וַיְחַלֵּק לְכָל הָעָם, לְכָל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל, לְמֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה, לְאִישׁ – לכל אדם חַלַּת לֶחֶם אַחַת, וְאֶשְׁפָּר אֶחָד – מנה של בשר אחת, וַאֲשִׁישָׁה אֶחָת – כלי מלא יין לשתיה, וַיֵּלֶךְ כָּל הָעָם אִישׁ לְבֵיתוֹ.
(כ) וַיָּשָׁב דָּוִד לְבָרֵךְ אֶת בֵּיתוֹ, וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת שָׁאוּל לִקְרַאת דָּוִד, וַתֹּאמֶר, מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, אשר צריך להתכבד מצד האנשים שבחברתו, שיתקרבו אליו רק השרים והאנשים החשובים, וכנגד זה אמרה אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו, ולא חס על כבודו, וכן ראוי למלך ללכת במלבושי כבוד והנהגת מלכות, ולא לפזז ולכרכר בבגדים פשוטים, וכנגד זה אמרה, כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים.
(כא) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל מִיכַל שתי תשובות על דבריה, ראשית אמר לה שגם לפי מחשבתה, שאין ראוי לו להשפיל את עצמו ואת כבודו, הרי אותות הכבוד החיצוניים נצרכים רק למלך שהומלך על ידי העם, ואין כבודו ומלכותו עצמיים, אלא מחמת הסכמת העם, ולכן עליו לנהוג בגינוני מלכות, לא כן אנוכי, שנבחרתי מאת ה' למלוך על ישראל, ולכן לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל בֵּיתוֹ לְצַוֹּת אֹתִי נָגִיד עַל עַם ה' עַל יִשְׂרָאֵל, הרי איני זקוק כלל לכבוד החיצוני, ובנוסף לכך הרי אין ראוי כלל למלך בשר ודם להתהדר לפני ה', ולכן, וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי ה', ואין בזה עבורי פחיתות כבוד כלל, אלא אדרבה, יש לו בכך יקר וגדולה, בהראותו שאינו זקוק כלל לסימני הכבוד החיצוניים, אלא כבודו הוא אמיתי ועצמי.
(כב) וכעת הוסיף ואמר לה, שבאמת גם אם היה מושפל באמת מחמת הנהגתו לא היה חושש לכך, כי כפי האמת ראוי שלא ירצה כלל בכבוד, וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת, וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי, בהכירי את גדולת ורוממות ה' ושפלות האדם לעומתו, וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ, עִמָּם אִכָּבֵדָה, כי הרוצה בכבוד אינו נכבד באמת, אלא למראה העיניים בלבד, והמואס בכבוד הוא המכובד באמת.
(כג) וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּל לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד מאותו היום והלאה, עַד יוֹם מוֹתָהּ, והיה זה עונש על כך שביזתה את דוד שהקל בכבודו לפני ארון ברית ה'.
