אָ מַ ר רַ ב ִּ י זֵירָ א, הָ א מִּ יל ְּ תָ א – דין זה, שיובא להלן, מֵ רַ ב ִּ י
אַ ב ָ א ְּש ִּמיַע לִּ י – שמעתי אותו מרבי אבא, וְּ אמנם, אִּ י
לָ או – לולא שהזכיר לי זאת רַ ב ִּ י אַ ב ָ א ְּ ד ִּמן ַע כֹו,
ְּש ַכ ְּח ֵתי ה – הייתי שוכח דין זה, וכך הוא אותו דין,
ש ְּ לֹש ָ ה דיינים ֶׁשָ י ְּשב ו ְּלַקֵ ים אֶׁ ת ַה ְּש ָטר, וְּ אחרי שקיבלו
את העדות על אמיתות חתימות העדים, וקודם שחתמו
על קיום השטר מֵ ת אֶׁ חָ ד מֵ הֶׁ ן, צְּ רִּ יכִּ ין ְּל ִּמ ְּכ ַתב – צריכים
לכתוב בפתיחת נוסח קיום השטר 'ב ְּ מוֹ תַ ב ְּתָל ָתא
כ ַ חֲדָ א הֲוֵ ינָ א, וְּ חַ ד לֵיתוֹ הִּ י', כלומר, היינו יושבים
במושב שלשה דיינים כאחד, ואחד מהדיינים איננו.
והטעם לכך, כיון שאם לא יכתבו כן, ויראו הרואים
שיש חתימות של שני דיינים, יחשוב שמתחילה היה
זה מושב בית דין של שני דיינים בלבד, שנהגו בכך
שלא כדין.
וְּ אָ מַ ר רַ ב נַ חְּ מָ ן לגבי דין זה, וְּ אִּ י כ ְּ תִּ יב ֵבי ה – ואם נכתב
בנוסח קיום השטר לשון 'ב ֵ י ִּ דיָנא' – בית דין, ת ו לֹא
ְּ
ָצִּריך – שוב אין צריך לכתוב את הנוסח האמור לעיל,
כיון שכל הרואה שכתבו לשון 'בית דין' מבין שישבו
שלשה דיינים, ואף שלא חתמו אלא שנים, כנראה
שמת אחד מהם ולא הספיק לחתום. תמהה הגמרא על
דברי רב נחמן, וְּ דִּ ילְּ מָ א – שמא יסבור הרואה נוסח זה
שב ֵ ית ִּ דין ָחצ וף ה וא, שישבו בו מתחילה רק שני
דיינים, ומבארת הגמרא מהו 'בית דין חצוף', כ ְּ דבריו
ד ֶׁש ד דין תורה, ִּ יֵני ֶׁהן ְּש ש ְּ נַ יִּ ם ָ נ ו ד מ ו ֵאל, ִּד ְּשמ ו ֵאל, ְּ ָא ַמר
ד ָחצ וף, ואם כן מדוע סובר רב ֶׁש ִּ נ ְּקְּר ב ֵ ית ִּ ין ד אֶׁ ל ָ א א ו ִּ ין,
נחמן שדי בכך שכתבו לשון 'בית דין' בנוסח הקיום.
מתרצת הגמרא, ִּ ד ְּכ ִּתיב ֵבי ה ב ֵ י ִּ דיָנא ְּ דַר ָבָנא אַ ש ִּ י –
כוונת רב נחמן שנכתב בנוסח הקיום שהיה זה בבית
דינו של רב אשי, כלומר, בבית דינו של ראש הישיבה
]ובאותו דור היה זה רב אשי[. ממשיכה הגמרא
ומקשה, וְּ דִּ ילְּ מָ א רַ ב ָ נָ ן ְּ ד ֵבי רַ ב אַ ש ִּ י ִּכ ְּשמ ו ֵאל סְּ בִּ ירָ א ְּלה ו
– שמא תלמידיו של רב אשי סוברים שהלכה כשמואל,
ששנים שדנו דיניהם דין, ומחמת כן כתבו נוסח זה
הגם שהיו שם רק שנים. מתרצת הגמרא, ִּ ד ְּכ ִּתיב ֵבי ה –
מדובר באופן שכתוב בנוסח הקיום 'אָ מַ ר לָ ן רַ ב ָ נָ א אַ ש ִּ י
ְּלַק יֹו ֵמי' – אמר לנו רב אשי לקיים את השטר, וכן נכתב
בו 'וַ אֲ מֵ ינָ א ֵלי ה לְּ רַ ב ָ נָ א אַ ש ִּ י' – ואמרנו לרב אשי כך
וכך, וכיון שרב אשי עצמו אמר להם לקיים את השטר,
בודאי אמר כן לשלשה דיינים, וכפי ההלכה ששנים
שדנו אין דיניהם דין.
מסיק הרי"ף מדברי הגמרא כאן: מְּ הַ נ ֵי ְּש ַמ ְּע ָת ָתא
ִּכ ְּש ד הִּ לְּ כְּ תָ א מ ו ֵאל ַש ְּמ – מסוגיא זו יש ללמוד, ְּ ֵלית ִּעיָנן
– שאין הלכה כשמואל ְּ ד ָא ַמר ש ְּ נַ יִּ ם ֶׁשָ דנ ו ִּ דיֵני ֶׁהן ִּ דין,
אלא כרבי אבהו, החולק עליו וסובר שאין דיניהם דין,
ומחמת כן היה פשוט לגמרא שרב אשי לא יורה לשני
דיינים לקיים את השטר, אלא רק לשלשה דיינים.
משנה
משנתנו עוסקת בנאמנותה של אשה לומר על עצמה
אם היא נשואה או פנויה: ָה ִּא ָשה ש ֶׁ באה לפנינו, ואין
ידוע אם היא נשואה או לא, ואָ מְּ רָ ה, אֵ ש ֶׁ ת אִּ יש הָ יִּ יתִּ י,
וְּ כעת ְּגר ו ָשה אֲ נִּ י, נֶׁאֱ מֶׁ נֶׁת, ֶׁש ַה ֶׁפה ש ֶׁ אָ סַ ר ה וא ַה ֶׁפה
ֶׁש ִּה ִּתיר, שהרי לולא דבריה לא היינו יודעים כלל
שהיתה נשואה, וכיון שעל פי דבריה נאסרה, באומרה
אשת איש הייתי, נאמנת היא גם להתיר את עצמה
ולומר שהתגרשה. וְּ אִּ ם יֵש ֵעִּדים ש ֶׁ הִּ יא אֵ ש ֶׁ ת אִּ יש ,
נמצא שלא פיה הוא האוסרה, אלא עדות העדים,
וְּ אָ מְּ רָ ה ְּ גר ו ָשה אֲ נִּ י, ֵאיָנ ה נֶׁאֱ מֶׁ נֶׁת.
גמרא
התבאר במשנה דינה של אשה האומרת 'אשת איש
הייתי, וגרושה אני', הגמרא מבארת עתה את דינה של
אשה האומרת אשת איש אני, ואחר כך חוזרת בה
ואומרת שהיא פנויה: ָתנ ו רַ ב ָ נָ ן – שנו חכמים
בברייתא, אשה הבאה לפנינו, ואָ מְּ רָ ה אֵ ש ֶׁ ת אִּ יש אֲ נִּ י,
וְּ חָ זְּ רָ ה וְּ אָ מְּ רָ ה לאחר זמן ְּפנ וָיה אֲ נִּ י, ֵאיָנ ה נֶׁאֱ מֶׁ נֶׁת, וְּ אִּ ם
נָ תְּ נָ ה אֲ מַ תְּ לָא – סיבה וטעם לִּ דְּ בָ רֶׁ יהָ הראשונים,
נֶׁאֱ מֶׁ נֶׁת. ומביאה הברייתא דוגמא לדין זה של נתינת
אמתלא, ו ַמֲע ֶׁשה ְּב ִּא ָשה אַ חַ ת, ש ֶׁ הָ יְּ תָ ה ג ְּ דוֹ לָה ב ְּ נוֹ י,
ומחמת כן ָק ְּפצ ו ָע ֶׁלי ָה ב ְּ נֵי אָ דָ ם ְּלַקְּ ד ָש ה – ביקשו בני
אדם רבים לקדשה, וְּ אָ מְּ רָ ה לָהֶׁ ם ְּמֻקֶׁ ד ֶׁשת אֲ נִּ י. לְּ יָ מִּ ים –
לאחר זמן, ָע ְּמָדה ְּוִּקְּ ד ָש ה ]אֶׁ ת[ ַע ְּצ ָמ ה. ָא ְּמר ו ָל ה חֲכָ מִּ ים,
מָ ה רָ אִּ ית לעשות כן, לומר בתחילה שאת כבר
מקודשת, והרי מכך שכעת קידשת את עצמך התברר
שלא היית מקודשת. אָ מְּ רָ ה לָהֶׁ ם, ב ִּ תְּ חִּ יל ָה ָבא ו אֵ לַ י ב ְּ נֵי
אָ דָ ם ש ֶׁ אֵ ין ְּמה ו ָג ִּנין לִּ י ]-שאינם ראויים לי[, וכדי
לדחותם מעלי ָא ַמְּר ִּתי לָהֶׁ ם ְּמֻקֶׁ ד ֶׁשת אֲ נִּ י, ַע ְּכ ָשו ֶׁש ָבא ו
אֵ לַ י ב ְּ נֵי אָ דָ ם ְּמה ו ָג ִּנין לִּ י, ָע ַמְּד ִּתי ְּוִּקַ ד ְּש ִּתי אֶׁ ת ַע ְּצ ִּמי. וְּ זוֹ
הֲלָ כָ ה שֶׁהֱע ָלה רַ ב ִּ י אָ חָ א ש ַ ר הַ ב ִּ ירָ ה לִּ פְּ נֵי חֲכָ מִּ ים כשהיו
ְּבא ו ָשא, ְּו ָא ְּמר ו, אִּ ם נָ תְּ נָ ה האשה אֲ מַ תְּ לָא לִּ דְּ בָ רֶׁ יהָ
הראשונים, נֶׁאֱ מֶׁ נֶׁת.
הגמרא מביאה עתה נידון דומה, של חזרה על ידי
אמתלא: ְּב ָעא ִּמי ֵני ה ְּשמ ו ֵאל מֵ רַ ב – שאל שמואל את
רב שאלה זו, אשה שאָ מְּ רָ ה לבעלה טְּ מֵ אָ ה אֲ נִּ י בטומאת
נדה, ואסורה לך, וְּ חָ זְּ רָ ה וְּ אָ מְּ רָ ה טְּ הוֹ רָ ה אֲ נִּ י, ַמה ו – האם
נאמנת היא בדבריה האחרונים. אָ מַ ר ֵלי ה – השיב לו
רב, אַ ף ב ְּ זוֹ , אִּ ם נָ תְּ נָ ה אֲ מַ תְּ לָא לִּ דְּ בָ רֶׁ יהָ הראשונים, מדוע
אמרה שטמאה היא, הרי היא נֶׁאֱ מֶׁ נֶׁת שטהורה היא.
ַת ָנא ִּמי ֵני ה ַאְּר ָב ִּעין זִּ ימְּ נִּ ין – חזר שמואל על דין זה של
רב ארבעים פעמים, ַוֲא ִּפי ל ו הָ כִּ י לֹא ֲע ַבד ְּשמ ו ֵאל ע ו ְּבָ דא
ְּבַנ ְּפ ֵשי ה – ואף על פי כן לא נהג כן שמואל למעשה
במקרה שאירע אצלו.
תפריט
תפריט
שני
י"ז תשרי התשפ"ז
