יד וָֽאֹמַ֗ר אֲהָהּ֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה הִנֵּ֥ה נַפְשִׁ֖י לֹ֣א מְטֻמָּאָ֑ה וּנְבֵלָ֨ה וּטְרֵפָ֤ה לֹֽא־אָכַ֨לְתִּי֙ מִנְּעוּרַ֣י וְעַד־עַ֔תָּה וְלֹא־בָ֥א בְּפִ֖י בְּשַׂ֥ר פִּגּֽוּל׃ טו וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י רְאֵ֗ה נָתַ֤תִּֽי לְךָ֙ אֶת־צְפִיעֵ֣י הַבָּקָ֔ר תַּ֖חַת גֶּֽלְלֵ֣י הָֽאָדָ֑ם וְעָשִׂ֥יתָ אֶֽת־לַחְמְךָ֖ עֲלֵיהֶֽם׃
֍ ֍ ֍
(יד) וָאֹמַר, אֲהָהּ, ה' אֱלֹהִים, כיצד אוכל לאכול מאכל הנאפה בדרך משוקצת כזו, כדי לרמז על לחמם הטמא של ישראל, והִנֵּה נַפְשִׁי לֹא מְטֻמָּאָה בדברים האסורים באכילה על כל ישראל, וּנְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא אָכַלְתִּי מִנְּעוּרַי וְעַד עַתָּה. וכן לא נטמאה נפשי בדברים האסורים על הכהנים, וְלֹא בָא בְּפִי בְּשַׂר פִּגּוּל, שזהו קרבן האסור באכילה.
(טו) וַיֹּאמֶר אֵלַי, רְאֵה נָתַתִּי לְךָ, לפי טהרתך וקדושתך, אֶת צְפִיעֵי הַבָּקָר, שתבעיר בהם את האש לאפיית לחמך, תַּחַת [-במקום] גֶּלְלֵי הָאָדָם שהצטית עליהם בתחילה, וְעָשִׂיתָ אֶת לַחְמְךָ עֲלֵיהֶם, ואף שלבקר אין נפש, די יהיה בכך כדי להמשיל את טומאת הנפש שתהיה לישראל בגלותם.
