(ד) וַיִּקְרָ֧א ה֛' אֶל־שְׁמוּאֵ֖ל וַיֹּ֥אמֶר הִנֵּֽנִי׃ (ה) וַיָּ֣רָץ אֶל־עֵלִ֗י וַיֹּ֤אמֶר הִנְנִי֙ כִּֽי־קָרָ֣אתָ לִּ֔י וַיֹּ֥אמֶר לֹֽא־קָרָ֖אתִי שׁ֣וּב שְׁכָ֑ב וַיֵּ֖לֶךְ וַיִּשְׁכָּֽב׃ (ו) וַיֹּ֣סֶף ה֗' קְרֹ֣א עוֹד֮ שְׁמוּאֵל֒ וַיָּ֤קָם שְׁמוּאֵל֙ וַיֵּ֣לֶךְ אֶל־עֵלִ֔י וַיֹּ֣אמֶר הִנְנִ֔י כִּ֥י קָרָ֖אתָ לִ֑י וַיֹּ֛אמֶר לֹֽא־קָרָ֥אתִי בְנִ֖י שׁ֥וּב שְׁכָֽב׃ (ז) וּשְׁמוּאֵ֕ל טֶ֖רֶם יָדַ֣ע אֶת־ה֑' וְטֶ֛רֶם יִגָּלֶ֥ה אֵלָ֖יו דְּבַר־הֽ'׃
֍ ֍ ֍
יש להקדים, שנבואת ה' עשויה לבא אל הנביא בצורות שונות, יש פעמים שהנבואה באה ישירות אל מחשבתו ושכלו, שמושפעת ידיעה ברורה אל שכל הנביא. ויש פעמים שהיא באה בדמיון הנביא על ידי צורות שונות הנראות לו. ויש פעמים שהנבואה באה אליו בצורה מוחשית, על ידי צורות שהוא רואה בעיניו ממש, או על ידי קולות שהוא שומע באוזניו ממש. נבואת שמואל עתה היתה מהסוג האחרון, של קול ה' הבא לאוזניו ממש, עד כדי כך שטעה וחשב שעלי הוא הקורא לו. והטעם שעשה כן ה', כדי שיידע עלי שבאה הנבואה אל שמואל, וישאל אותו בבוקר מה התנבא.
(ד) וַיִּקְרָא ה' אֶל שְׁמוּאֵל, אך שמואל היה סבור שעלי הוא הקורא לו, וַיֹּאמֶר – אמר מיד בקול 'הִנֵּנִי', כדי שידע עלי שהוא שמע את קריאתו, (ה) וַיָּרָץ אֶל עֵלִי, וַיֹּאמֶר שמואל לעלי, 'הִנְנִי, כִּי קָרָאתָ לִּי'. ועלי חשב שזהו דמיון של שמואל, וַיֹּאמֶר לו עלי, לֹא קָרָאתִי לך, שׁוּב שְׁכָב. וַיֵּלֶךְ שמואל, וַיִּשְׁכָּב.
(ו) וַיֹּסֶף ה' קְרֹא עוֹד 'שְׁמוּאֵל', ובפעם זו לא אמר שמואל 'הנני', כי כבר ידע עלי שהוא ער ושומע את קולו, וַיָּקָם שְׁמוּאֵל וַיֵּלֶךְ אֶל עֵלִי, אך לא רץ אליו, כיון שהתבייש בפעם הראשונה שאמר לו עלי שלא קרא לו, וַיֹּאמֶר שמואל לעלי, 'הִנְנִי, כִּי קָרָאתָ לִי'. והפעם כבר נפל ספק בליבו של עלי, אולי ה' קורא לשמואל, וַיֹּאמֶר לו עלי, לֹא קָרָאתִי בְנִי [הוסיף ואמר לו 'בני', דרך אהבה, כדי שלא ייעצב, כיון שאין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה], שׁוּב שְׁכָב. ורצה עלי לראות האם יארע כן פעם נוספת.
והטעם שלא הבין שמואל שקול זה הוא נבואה מאת ה', (ז) וּשְׁמוּאֵל טֶרֶם יָדַע אֶת ה' – לא למד עדיין את דרכי הנבואה, וְטֶרֶם יִגָּלֶה אֵלָיו דְּבַר ה' – עדיין לא התנבא בפועל, ולכן לא ידע באיזו דרך מתגלה ה' לנביאיו.
