(א) וַֽיְהִי֙ אַֽחֲרֵי־כֵ֔ן וַיָּ֕מָת מֶ֖לֶךְ בְּנֵ֣י עַמּ֑וֹן וַיִּמְלֹ֛ךְ חָנ֥וּן בְּנ֖וֹ תַּחְתָּֽיו׃ (ב) וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד אֶֽעֱשֶׂה־חֶ֣סֶד ׀ עִם־חָנ֣וּן בֶּן־נָחָ֗שׁ כַּֽאֲשֶׁר֩ עָשָׂ֨ה אָבִ֤יו עִמָּדִי֙ חֶ֔סֶד וַיִּשְׁלַ֨ח דָּוִ֧ד לְנַֽחֲמ֛וֹ בְּיַד־עֲבָדָ֖יו אֶל־אָבִ֑יו וַיָּבֹ֨אוּ֙ עַבְדֵ֣י דָוִ֔ד אֶ֖רֶץ בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃ (ג) וַיֹּֽאמְרוּ֩ שָׂרֵ֨י בְנֵֽי־עַמּ֜וֹן אֶל־חָנ֣וּן אֲדֹֽנֵיהֶ֗ם הַֽמְכַבֵּ֨ד דָּוִ֤ד אֶת־אָבִ֨יךָ֙ בְּעֵינֶ֔יךָ כִּֽי־שָׁלַ֥ח לְךָ֖ מְנַֽחֲמִ֑ים הֲ֠לוֹא בַּֽעֲב֞וּר חֲקֹ֤ר אֶת־הָעִיר֙ וּלְרַגְּלָ֣הּ וּלְהָפְכָ֔הּ שָׁלַ֥ח דָּוִ֛ד אֶת־עֲבָדָ֖יו אֵלֶֽיךָ׃ (ד) וַיִּקַּ֨ח חָנ֜וּן אֶת־עַבְדֵ֣י דָוִ֗ד וַיְגַלַּח֙ אֶת־חֲצִ֣י זְקָנָ֔ם וַיִּכְרֹ֧ת אֶת־מַדְוֵיהֶ֛ם בַּחֵ֖צִי עַ֣ד שְׁתֽוֹתֵיהֶ֑ם וַֽיְשַׁלְּחֵֽם׃ (ה) וַיַּגִּ֤דוּ לְדָוִד֙ וַיִּשְׁלַ֣ח לִקְרָאתָ֔ם כִּֽי־הָי֥וּ הָֽאֲנָשִׁ֖ים נִכְלָמִ֣ים מְאֹ֑ד וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֨לֶךְ֙ שְׁב֣וּ בִֽירֵח֔וֹ עַד־יְצַמַּ֥ח זְקַנְכֶ֖ם וְשַׁבְתֶּֽם׃
֍ ֍ ֍
(א) וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן, וַיָּמָת מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן, וַיִּמְלֹךְ חָנוּן בְּנוֹ תַּחְתָּיו.
(ב) וַיֹּאמֶר דָּוִד, עתה אֶעֱשֶׂה חֶסֶד עִם חָנוּן בֶּן נָחָשׁ, כַּאֲשֶׁר עָשָׂה אָבִיו עִמָּדִי חֶסֶד, שבשעה שהיו בני משפחתו של דוד במואב הרג מלך מואב את כולם, מלבד אחד מהם שנמלט לעמון, וניצל שם, ועד עתה לא היה דוד יכול לשלוח שליחים להודות לנחש מלך בני עמון, כיון שהתורה הזהירה על עמון ומואב 'לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם', ואם היה שולח אליו שליחים היה נראה שעושה כן דרך כריתת ברית עם האומה כולה, וזה אסור, וַיִּשְׁלַח דָּוִד לְנַחֲמוֹ בְּיַד עֲבָדָיו אֶל [-על מות] אָבִיו, ודבר זה מותר, כיון שאין זו שליחות לאומה כולה, אלא דרך הכרת טובה של דוד מצד עצמו, וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי דָוִד אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן. [אמנם אמרו חז"ל שדוד נענש על כך, והיינו כיון שכלפי חוץ היה נראה כאילו באו עבדי דוד בשליחותו אל האומה כולה, דרך כריתת ברית].
(ג) וַיֹּאמְרוּ שָׂרֵי בְנֵי עַמּוֹן אֶל חָנוּן אֲדֹנֵיהֶם, ראה כי לא באו אליך עבדי דוד כדרך כורתי ברית עם מלך חי, אלא רק לנחמך על מיתתו, הַמְכַבֵּד דָּוִד אֶת אָבִיךָ בְּעֵינֶיךָ – וכי סבור אתה שדוד מכבד את אביך, כִּי שָׁלַח לְךָ מְנַחֲמִים, והרי אם היה מכבדו היה לו לשלוח שליחים לאביך בעודו חי, ולא עתה לאחר מיתתו, ואם לא היה לו ברית בחייו איך יכבדנו לאחר מותו, הֲלוֹא בודאי בַּעֲבוּר חֲקֹר אֶת הָעִיר וּלְרַגְּלָהּ, וּלְהָפְכָהּ אחר כך במלחמה, שָׁלַח דָּוִד אֶת עֲבָדָיו אֵלֶיךָ.
(ד) וַיִּקַּח חָנוּן אֶת עַבְדֵי דָוִד, וַיְגַלַּח אֶת חֲצִי זְקָנָם, דרך בזיון, וַיִּכְרֹת אֶת מַדְוֵיהֶם – בגדיהם בַּחֵצִי – בחצי הגוף, עַד שְׁתוֹתֵיהֶם, שהתגלתה ערוותם, וַיְשַׁלְּחֵם.
(ה) וַיַּגִּדוּ לְדָוִד, וַיִּשְׁלַח לִקְרָאתָם, כִּי הָיוּ הָאֲנָשִׁים נִכְלָמִים מְאֹד, וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ שְׁבוּ בִירֵחוֹ עַד יְצַמַּח זְקַנְכֶם, וְשַׁבְתֶּם [ולא אמר להם לגלח גם את חצי זקנם השני, כיון שבזמנם לא נהגו כלל לגלח את הזקן, והיה זה בזיון עבורם].
