א וַיְהִ֛י בְּעַשְׁתֵּֽי־עֶשְׂרֵ֥ה שָׁנָ֖ה בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֑דֶשׁ הָיָ֥ה דְבַר־יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ ב בֶּן־אָדָ֗ם יַ֠עַן אֲשֶׁר־אָ֨מְרָה צֹּ֤ר עַל־יְרֽוּשָׁלִַ֨ם֙ הֶאָ֔ח נִשְׁבְּרָ֛ה דַּלְת֥וֹת הָֽעַמִּ֖ים נָסֵ֣בָּה אֵלָ֑י אִמָּֽלְאָ֖ה הָֽחֳרָֽבָה׃
֍ ֍ ֍
פרק כו (א) וַיְהִי בְּעַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה – בשנה האחת עשרה לגלות יכניה מלך יהודה, היא השנה שבה נחרב בית המקדש, בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ [ולא התפרש באיזה חודש], הָיָה דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר [עד כאן סודרו הנבואות כסדר אמירתם, בשנה החמישית (פרק א'), בשנה השישית (פרק ח'), בשנה השביעית (פרק כ'), בשנה התשיעית (פרק כ"ד). אמנם עתה הובאה הנבואה שנאמרה בשנה האחת עשרה, אף שנאמרה לו קודם לכן נבואה בשנה העשירית (פרק כ"ט), מכל מקום הקדים נבואה זו, כיון שהנבואה שנאמרה בשנה העשירית היתה על מצרים, ועל מצרים התנבא גם בשנה האחת עשרה (פרק ל"א) ובשנה השתים עשרה (פרק ל"ב), סמך את הנבואות של מצרים זו לזו, והקדים להביא את הנבואה על צור, שנאמרה בשנה האחת עשרה].
(ב) בֶּן אָדָם, יַעַן אֲשֶׁר אָמְרָה צֹּר עַל יְרוּשָׁלִַם, בעת חורבנה, הֶאָח – קריאת שמחה, נִשְׁבְּרָה עתה דַּלְתוֹת הָעַמִּים, כי ירושלים היתה העיר שכל העמים הביאו אליה את סחורתם, וכאילו היתה הדלת שבה נכנסו כל האומות לסחורה, ועל ידי כך נָסֵבָּה אֵלָי – כל המסחר יִסּוֹב עתה אלי, אִמָּלְאָה הָחֳרָבָה – ומילאו בני צור את בתיהם מחורבנה של ירושלים, כי שללו את שללה ונטלו את כל מחמדיה, כמו שנאמר (יואל ד' ד'-ה') "וְגַם מָה אַתֶּם לִי צֹר וְצִידוֹן וגו', אֲשֶׁר כַּסְפִּי וּזְהָבִי לְקַחְתֶּם וּמַחֲמַדַּי הַטֹּבִים הֲבֵאתֶם לְהֵיכְלֵיכֶם". ואמנם בני צור לא היו שונאים את יושבי ירושלים, כי היו עמהם בברית מזמן דוד ושלמה, ושמחתם עתה היתה רק בגלל שחשבו שירויחו על ידי זה שיבואו כל סוחרי העמים אליהם.
