(ח) וַיֹּ֨אמֶר לָ֜הּ אֶלְקָנָ֣ה אִישָׁ֗הּ חַנָּה֙ לָ֣מֶה תִבְכִּ֗י וְלָ֨מֶה֙ לֹ֣א תֹֽאכְלִ֔י וְלָ֖מֶה יֵרַ֣ע לְבָבֵ֑ךְ הֲל֤וֹא אָֽנֹכִי֙ ט֣וֹב לָ֔ךְ מֵֽעֲשָׂרָ֖ה בָּנִֽים׃ (ט) וַתָּ֣קָם חַנָּ֔ה אַֽחֲרֵ֛י אָכְלָ֥ה בְשִׁלֹ֖ה וְאַֽחֲרֵ֣י שָׁתֹ֑ה וְעֵלִ֣י הַכֹּהֵ֗ן יֹשֵׁב֙ עַל־הַכִּסֵּ֔א עַל־מְזוּזַ֖ת הֵיכַ֥ל הֽ'׃ (י) וְהִ֖יא מָ֣רַת נָ֑פֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּ֥ל עַל־ה֖' וּבָכֹ֥ה תִבְכֶּֽה׃ (יא) וַתִּדֹּ֨ר נֶ֜דֶר וַתֹּאמַ֗ר ה֨' צְבָא֜וֹת אִם־רָאֹ֥ה תִרְאֶ֣ה ׀ בָּֽעֳנִ֣י אֲמָתֶ֗ךָ וּזְכַרְתַּ֨נִי֙ וְלֹֽא־תִשְׁכַּ֣ח אֶת־אֲמָתֶ֔ךָ וְנָֽתַתָּ֥ה לַאֲמָֽתְךָ֖ זֶ֣רַע אֲנָשִׁ֑ים וּנְתַתִּ֤יו לַֽה֙' כָּל־יְמֵ֣י חַיָּ֔יו וּמוֹרָ֖ה לֹֽא־יַעֲלֶ֥ה עַל־רֹאשֽׁוֹ׃
֍ ֍ ֍
(ח) עתה יסופר הדבר אשר אירע בשנה אחת, שרצה אלקנה לנחם את חנה מצערה, ולגרום לה לאכול, וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ [-בעלה], חַנָּה, לָמֶה תִבְכִּי, וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי, וְלָמֶה יֵרַע לְבָבֵךְ – מדוע תכעסי, והלא אף אם תתייאשי מללדת ילדים, הרי אינך מצווה על פריה ורביה [שהרי רק האנשים מצווים בכך, ולא הנשים], ואם את חוששת שלא יהיה מי שיטפל בך לעת זקנותך, הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ לענין זה, יותר מֵעֲשָׂרָה בָּנִים.
(ט) עד עתה סמכה חנה על תפילת בעלה, אלקנה, שהיה נביא וצדיק. אך כיון שהבינה עכשיו שהוא כבר התייאש מכך שתלד, ואינו מתפלל על כך, התעוררה להתפלל בעצמה, וַתָּקָם חַנָּה אַחֲרֵי אָכְלָה בְשִׁלֹה וְאַחֲרֵי שָׁתֹה – לאחר זמן האכילה והשתיה [אך חנה עצמה לא אכלה, כמו שסופר לעיל], וְעֵלִי הַכֹּהֵן יֹשֵׁב עַל הַכִּסֵּא, עַל מְזוּזַת הֵיכַל ה', מבחוץ, בעזרה, שזהו מקום שהכהן הגדול היה רשאי לשבת בו (רלב"ג).
(י) ובאותה שעה התקבצו ארבעה דברים הגורמים לקבלת התפילה, א. וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ, וה' שומע תפילת שבורי לב, ב. וַתִּתְפַּלֵּל עַל ה', שהיתה תפילתה בכוונה שלמה לה' לבדו, ג. וּבָכֹה תִבְכֶּה, ושערי דמעה אינם ננעלים לעולם, (יא) ד. וַתִּדֹּר נֶדֶר, ודבר זה מועיל בעת צרה, וַתֹּאמַר, ה' צְבָאוֹת, אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ, וּזְכַרְתַּנִי לתת לי בן, וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ לאחר מכן, ותתן לי בנים ובנות נוספים, וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים – בן חשוב, הראוי לעמוד ולשרת לפני ה', וּנְתַתִּיו לַה' כָּל יְמֵי חַיָּיו, שלא כשאר הלויים שהיו פונים לפעמים גם לעסקיהם הפרטיים, ולא היו משרתים אלא מגיל עשרים וחמש, יהיה בני נתון לגמרי לה', וגם יהיה נתון כל ימי חייו, וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ – ולא יתיירא משום אדם, אלא מה' לבדו [ויש אומרים שהתכוונה בכך שיהא נזיר, שאסור לספר את שערו].
