(יב) וְהָיָה֙ כִּ֣י הִרְבְּתָ֔ה לְהִתְפַּלֵּ֖ל לִפְנֵ֣י ה֑' וְעֵלִ֖י שֹׁמֵ֥ר אֶת־פִּֽיהָ׃ (יג) וְחַנָּ֗ה הִ֚יא מְדַבֶּ֣רֶת עַל־לִבָּ֔הּ רַ֚ק שְׂפָתֶ֣יהָ נָּע֔וֹת וְקוֹלָ֖הּ לֹ֣א יִשָּׁמֵ֑עַ וַיַּחְשְׁבֶ֥הָ עֵלִ֖י לְשִׁכֹּרָֽה׃ (יד) וַיֹּ֤אמֶר אֵלֶ֨יהָ֙ עֵלִ֔י עַד־מָתַ֖י תִּשְׁתַּכָּרִ֑ין הָסִ֥ירִי אֶת־יֵינֵ֖ךְ מֵֽעָלָֽיִךְ׃
֍ ֍ ֍
(יב) וְהָיָה כִּי הִרְבְּתָה לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי ה', היה עלי סבור שבודאי אינה מבקשת מה' אלא מהמלאכים שימליצו טוב בעדה, כיון שהמתפלל לה' אינו צריך להאריך כל כך בתפילתו, כי ה' מבין כוונתו, ורק המבקש מהמלאכים שימליצו עבורו, מאריך לומר את זכויותיו ובקשותיו, וְכיון שכך, היה עֵלִי שֹׁמֵר אֶת פִּיהָ – מתבונן לשמוע את דבריה, כיון שהמבקש מהמלאכים בהכרח ירים קולו, לפי שאין המלאכים יודעים את מחשבות האדם [ורק המתפלל לה' בעצמו יכול להתפלל בלחש, כי ה' יודע מחשבות]. אך לא כן היה, (יג) וְחַנָּה, הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ – מתפללת במחשבות ליבה, ללא דיבור, רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת, וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ, ודבר זה מראה שהיא מתפלל לפני ה', אך כיון שכך לא היתה צריכה להאריך כל כך בתפילתה, ומחמת שהיה עלי סבור שמעשיה סותרים זה את זה, וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה.
(יד) וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֵלִי, עַד מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין, והרי מלבד ששיכור אסור בתפילה, אסור לו כלל לשהות במקדש, ולכן הָסִירִי אֶת יֵינֵךְ מֵעָלָיִךְ, ורק אז תבואי למקדש להתפלל.
