(טו) וַתַּ֨עַן חַנָּ֤ה וַתֹּ֨אמֶר֙ לֹ֣א אֲדֹנִ֔י אִשָּׁ֤ה קְשַׁת־ר֨וּחַ֙ אָנֹ֔כִי וְיַ֥יִן וְשֵׁכָ֖ר לֹ֣א שָׁתִ֑יתִי וָֽאֶשְׁפֹּ֥ךְ אֶת־נַפְשִׁ֖י לִפְנֵ֥י הֽ'׃ (טז) אַל־תִּתֵּן֙ אֶת־אֲמָ֣תְךָ֔ לִפְנֵ֖י בַּת־בְּלִיָּ֑עַל כִּֽי־מֵרֹ֥ב שִׂיחִ֛י וְכַעְסִ֖י דִּבַּ֥רְתִּי עַד־הֵֽנָּה׃ (יז) וַיַּ֧עַן עֵלִ֛י וַיֹּ֖אמֶר לְכִ֣י לְשָׁל֑וֹם וֵֽאלֹקֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל יִתֵּן֙ אֶת־שֵׁ֣לָתֵ֔ךְ אֲשֶׁ֥ר שָׁאַ֖לְתְּ מֵֽעִמּֽוֹ׃ (יח) וַתֹּ֕אמֶר תִּמְצָ֧א שִׁפְחָֽתְךָ֛ חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ וַתֵּ֨לֶךְ הָֽאִשָּׁ֤ה לְדַרְכָּהּ֙ וַתֹּאכַ֔ל וּפָנֶ֥יהָ לֹא־הָֽיוּ־לָ֖הּ עֽוֹד׃ (יט) וַיַּשְׁכִּ֣מוּ בַבֹּ֗קֶר וַיִּֽשְׁתַּחֲווּ֙ לִפְנֵ֣י ה֔' וַיָּשֻׁ֛בוּ וַיָּבֹ֥אוּ אֶל־בֵּיתָ֖ם הָֽרָמָ֑תָה וַיֵּ֤דַע אֶלְקָנָה֙ אֶת־חַנָּ֣ה אִשְׁתּ֔וֹ וַֽיִּזְכְּרֶ֖הָ הֽ'׃ (כ) וַֽיְהִי֙ לִתְקֻפ֣וֹת הַיָּמִ֔ים וַתַּ֥הַר חַנָּ֖ה וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתִּקְרָ֤א אֶת־שְׁמוֹ֙ שְׁמוּאֵ֔ל כִּ֥י מֵֽה֖' שְׁאִלְתִּֽיו׃
֍ ֍ ֍
(טו) אמנם חנה לא הבינה מדוע עלי סבור שהיא שיכורה, ומחמת כן, וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר, לֹא אֲדֹנִי, אם אתה סבור שאני שיכורה מחמת ריבוי הבכי והמרירות, אין הדבר כן, אלא אִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ אָנֹכִי, ומחמת כן הרביתי בבכיה, וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי. ואם אתה סבור שאני שיכורה מחמת שהתפללתי בלחש, על כך השיבה וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי ה', ולא ביקשתי בַּקָּשָׁתִי מהמלאכים, ולפני ה' ניתן להתפלל בלחש, שהוא יודע את כל המחשבות.
(טז) ועתה הוסיפה וביקשה מעלי בעצמו שיתפלל עליה, ואמרה, אַל תִּתֵּן אֶת אֲמָתְךָ לִפְנֵי בַּת בְּלִיָּעַל – אל תעזבני בידי פנינה צרתי, שהיא בת בליעל ומכעיסה אותי, אלא תתפלל עלי שאפקד בילדים. ואם תשאל מדוע הארכתי בתפילתי, והרי המבקש מה' בעצמו אינו צריך להאריך בתפילתו, כִּי מֵרֹב שִׂיחִי – צערי על שאין לי ילדים, וְכַעְסִי – שהכעסתני צרתי, דִּבַּרְתִּי עַד הֵנָּה, והארכתי בתפילתי.
(יז) מאחר וראה עלי שצדקו דבריה, פייסה אף הוא, וַיַּעַן עֵלִי וַיֹּאמֶר, לְכִי לְשָׁלוֹם, וֵאלֹקֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת שֵׁלָתֵךְ אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ מֵעִמּוֹ – כיון שהתפללת לה' בעצמו, ולא למלאכים שימליצו עלייך, ראויה את שה' יתן לך את שאלתך ויפקדך בבנים.
(יח) חנה קיבלה את דברי עלי כהבטחה שימלא ה' את בקשתה, וַתֹּאמֶר, תִּמְצָא שִׁפְחָתְךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ, כלומר, מה שבירכת אותי מראה שמצאתי חן בעיניך, והודתה לו על כך. וַתֵּלֶךְ הָאִשָּׁה לְדַרְכָּהּ, וַתֹּאכַל [בניגוד לכך שבתחילה לא רצתה לאכול], וּפָנֶיהָ – פני הצער שהיו לה בתחילה, לֹא הָיוּ לָהּ עוֹד, כיון שבטחה שנתקבלה תפילתה.
(יט) וַיַּשְׁכִּמוּ אלקנה וחנה בַבֹּקֶר, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לִפְנֵי ה' להודות על שנשמעה תפילתם, וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתָם הָרָמָתָה, וַיֵּדַע אֶלְקָנָה אֶת חַנָּה אִשְׁתּוֹ, וַיִּזְכְּרֶהָ ה'.
(כ) וַיְהִי לִתְקֻפוֹת הַיָּמִים וַתַּהַר חַנָּה – לאחר שתמה תקופת ההריון של חנה (מצודת דוד), וַתֵּלֶד בֵּן, וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שְׁמוּאֵל, כִּי מֵה' שְׁאִלְתִּיו, ומילת 'שמואל' מורכבת מהמילים שאול מא-ל, והתכוונה לרמוז בכך שהתפללה על לידתו מה' בעצמו, ולא מהמלאכים, וכמו שהתבאר לעיל.
